"מלך הקבצנים": עכשיו גם לדתיים

מי שלא שפשף את עיניו בתימהון מול המראות של יהודים שומרי מצוות ומזוקנים משחקים במשחקי מלחמה ביערות הפרא הקסומים של ליטא משל היו חבורה בסרט "רובין הוד נסיך הגנבים" לפחות, שירים את היד. ברגעים הראשונים של הסרט "מלך של קבצנים" שעתיד לעלות לאקרנים כבר בחגים נראה השילוב בין עלילה היסטורית יהודית לבין אלמנטים קולנועים זרים, מופרך ותמוה. החיבור בין סיפורי הפוגרומים המוכרים לנו משיעורי ההיסטוריה דאשתקד בתיכון לבין סרט תקופתי עתיר השראה והשקעה מהזן ההוליוודי, לא רק שאינו מתבקש מאליו אלא גם מחייב מידה לא מבוטלת של העזה מצד היוצרים. 

למה העזה תשאלו? תנאי הפתיחה של סרט פורץ דרך שכזה אינם פשוטים כלל וכלל. הקהל הישראלי המחוספס והשבע התרגל בשנים האחרונות למנה שלו בשוברי קופות דרמטיים שעוסקים במציאות הישראלית הקשה וכמעט שאי אפשר לצפות כיצד יגיב לסרט מז'אנר פנטזיוני מעט שהוא בהחלט בגדר ניסיון קולנועי - ישראלי ראשון.

נוסף על כך, ישנו חשש אמיתי שמא העלילה היהודית, המבוססת על הפשטות של הכפר היהודי הנידח, תחטא למטרה ותאבד מערכה נוכח הפקה ובימוי גרנדיוזיים שגדולים ממנה בכמה מידות. אולי זה גם חוש הביקורת היהודי המפותח והנודע לשמצה שגורם לנו לפיצול אישיות. מצד אחד לקנות כרטיס לסרט אמריקני ולהתפעל עד אין קץ נוכח ביצועיו ההירואים המרשימים של הסטאר התורן ומצד שני כשמדובר בגירסה עברית "משלנו" לגיבור לאומי ראשון - להרים חצי גבה ולנוע בכסאנו בתנועות של מבוכה ואי נוחות.

גדולים וחכמים כבר אמרו שהמועדון היחיד שלא הייתי רוצה להיות חבר בו הוא של עצמי, וכשהתסמונת הזו מאפיינת אומה ולא רק פרטים, אולי הגיע הזמן להסיק מסקנות.

פרויד, בכל אופן, היה עושה מזה כבר מטעמים. ואכן, "מלך של קבצנים" של אורי פסטר שמתיימר לספר את סיפורה של "אגדת לוחמה יהודית" נופל בדקות הראשונות קורבן לז'אנר הקולנוע השמאלצי שבו הוא מצולם. זרדי בלנות מבית המרחץ בהם נלחם הגיבור פישקה במקום חרבות, אמירת קדיש במקום ההוצאה המסורתית להורג ושופרות במקום חליל הרועים הפוטוגני? מה השלב הבא, שאלתי את עצמי, גיחה קלה ונחשקת של מל גיבסון בחצאית הסקוטית המדוברת? אלא שצחוק-צחוק אבל תמונת המצב מתהפכת ונראה שמקור חולשתה של הסאגה התקופתית הופך אט אט להיות למקור כוחה ויופייה.

גבירותיי ורבותיי, מ-ה-פ-ך 

כשהוא מנסה להשיב אליו את אשתו הטרייה, יתומה ששודכה לו בעל כורחו מתוודע פישקה לחבורת קבצנים יהודיים פורעי חוק מן היערות ומעצב את תפיסת עולמו לאורה תוך שהוא מהווה אלטרנטיבה.

כשהם הורסים וחומסים הוא ממלמל בעיניים משתאות, חצי דומעות "יהודים אנו". כשהם בסמיכות מזעזעת מתפנים לשירי חשק ויין זמן קצר לאחר מעשי העוולה שלהם הוא מקפיד לבדל את עצמו כדי לא לתת אישור גם אם בשתיקה למעשיהם וקובל על "חילול הקודש" ובכלל, ניכרת שיטתו אל מול זו שלהם: "צא ולמד" במקום "צא ושחט".

בהמשך הסרט ובמאבק של נקמה וכבוד תוך שהוא שומר על אמות מידה גבוהות של צדק ומוסר, מגן פישקה על חייו. כשראש הקבצנים מוצא את מותו הוא הופך למנהיג בעל חזון ומוביל את "המרד הצבאי היהודי הראשון". הוא ובני העם חוברים כבני ברית לרוסים נגד הפולנים במטרה לזכות בחירות, שוויון ונחלה על אדמת אדוניהם. ואיך לא, כמו בכל סיפור אגדה, סוף טוב הכל טוב והוא אף זוכה בנערה. אלא שלא לעולם חוסן. הנסיבות הטרגיות בו נקטע הסרט באיבו הן הן שירת הברבור העצובה של הסרט. ולא בכדי, כי הרי לכך כיוון הבמאי.

הנקודה היהודית  

אורי פסטר שהגה את הרעיון לצלם גרסה דתית נוספת לסרט מגדיר את עצמו כבן לבית "לא מסורתי אך יהודי חם ושורשי". הסצנות "הבעייתיות" צונזרו, שאול מייזליש נקרא לייעץ וכך נולדה ורסיה מניחה את הדעת שתוכל להתאים גם לציבור הצופים ההלכתי והאנין.

השפה מתובלת בפסוקים רבים מהתנ"ך ולאורך הסרט שזורים מנהגים מציר החיים הסובב את מעגל השנה היהודי. החיים היהודיים הם דתיים במובהק. הפרשנות והקונטקסט אמוניים. ניצחון במלחמה משמעו ניצחון לה' צבאות ונשק "ציציות" הבגדים הוא נשק "יום הדין" כנגד דברי הבלע שנושא נגדו ראש הקבצנים לפני שמת, יהודי גם הוא. אך יותר מהכל מתבקש כאן המסר.

בניגוד ליוצרים אחרים בני דורו ודמותו, ישראלים ודתיים - פסטר אינו מנסה לחנך, להטיף או להתריס ולעורר פרובקציה. לשם שינוי ובמאמץ ראוי להערכה הוא מנסה לטפל בידיים אמונות ובעדינות בנושא כאוב ואהוב, מבקש לעורר פולמוס וברמז, מציע תיקון אפשרי. הסרט שעוסק בתקופה נושנה, למעשה רלוונטי מתמיד לימינו ויותר משהוא מצביע על הקשר החזק שנותר בין היהודי והגלות, מעיד על עיוותים בזהות היהודית, ליקויים בדרך ובהנהגה החסרה - הוא בעיקר מתריע מפני צל הדמדומים המרחף ממעל ומאיים חלילה להביא לאסון בגורלה של חברה משוסעת, מפולגת ומסוכסכת, ממש כמו בסרט.

השתמטות מול גיוס? תפילות בלבד מול נקיטת מעשים? זהות? נקם? אל מול מה שנקרא "מלחמות היהודים" מעמיד פסטר נוסחה שונה, אחרת, מרוככת והיא גם המנטרה והמשפט שאזכור ולא לחינם מהסרט המרגש הזה, "כוחנו באחדותנו".

אז מה יש בעצם במלך של קבצנים?  

הטבע במלוא חיותו, אווזי בר כפריים, סוסים אציליים. עשרות סצנות לוחמה כוריאוגרפיות משובחות ותלבושות וכלי נשק שעוצבו באופן מדויק הדומה עד כמה שניתן למקור בעקבות מחקר מעמיק ומקיף של התקופה.

חשוב לציין שהסרט מפליא לשמור על נאמנות היסטורית למרות שמדובר בסיפור אגדה. ליא קניג אלמותית בהופעת אורח ועמוס לביא בתפקיד מחוספס, מצוין מתמיד וצמד אחד שגונב את ההצגה. גילי סער שיופייה השלו מתמזג בקלות עם נופיה הטבעיים של ערבות ליטא ומשפיע בנשיותו הכובשת על המסך: במקצב, ברוך, בנוכחות שבשתיקה. ושחר סורק אחד ומהפנט בתפקיד חייו.

אחרית דבר