היינו ארבעה

זה היה רעיון של עמיחי. תמיד היו לו רעיונות מהסוג הזה, למרות שהרעיונאי הרשמי בינינו היה בכלל אופיר, אבל אופיר, את כל היצירתיות שלו היה מבזבז במשרדי פרסום על בנקים וביסלי, אז במפגשים של החבורה הוא ניצל את ההזדמנות להיות בנאלי, ושתק הרבה, ודיבר מעט, במילים פשוטות וחיפאיות, ומדי פעם, כששתה קצת יותר מדי, גם היה מחבק את כולנו ואומר: איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לכם מושג איזה מזל.

עמיחי, לעומתו, שיווק מנויים של ל.ב.ב.י לחולי לב, ולמרות שהצליח מדי פעם לחלץ משיחות המכירה שלו סיפור מפליא שהוא שמע, בדרך כלל מניצולי שואה, אי אפשר להגיד שהעבודה סיפקה לו ריגושים רבים.

מדי כמה חודשים הוא היה מכריז שאו-טו-טו הוא עוזב את ל.ב.ב.י והולך ללמוד שיאצו, ותמיד צץ משהו שדחה את זה: פעם הציעו לו בונוס. פעם הציעו לו רכב. ואחר כך היתה החתונה עם אילנה

הבוכייה. ואחר כך התאומים. כך שאת כל שמחת החיים שתססה בו, והתקשתה לבוא לידי ביטוי בפגישות בבתי אבות, או במיטה עם אילנה, הוא הוציא עלינו, שלושת החברים-הכי-טובים שלו, עם כל מיני יוזמות חגיגיות, כמו לנסוע לחוף גולן במלאת עשר שנים לנסיעה הראשונה שלנו ללונה גל, או להירשם לתחרות קריוקי ולהתאמן לפני זה כמו שצריך על ביצוע א-קפלה לשיר של הביטלס.

דווקא ביטלס? צ'רצ'יל תהה, ומהטון שלו כבר היה אפשר לנחש מה יעלה בגורלה של היוזמה החדשה. למה לא? הם ארבעה ואנחנו ארבעה, עמיחי ניסה לשכנע, אבל בטון שלו כבר היה אפשר להרגיש שהוא מבין שרוב הסיכויים שגם היוזמה הזאת, כקודמותיה, לא תקום. בלי התמיכה של צ'רצ'יל היה קשה להרים אצלנו דברים. וכשצ'רצ'יל מחץ משהו או מישהו, הוא עשה את זה בצורה כל כך אגבית ומדויקת, שגרמה לך לרחם על הסנגורים שצריכים להתמודד מולו בבית המשפט. ובכלל, צ'רצ'יל היה זה שייסד את החבורה שלנו בתיכון. לא ממש ייסד, יותר נכון לומר שהתלכדנו סביבו כמו כבשים תועות. כל תו ותו בפנים הרחבות שלו, כל שרוך פרום בנעלי הספורט שלו, אפילו צורת ההליכה שלו – הכול שידר תחושה שהוא יודע מה טוב. שיש לו איזה מצפן פנימי שמכוון אותו. כולנו, כמובן, זייפנו ביטחון עצמי בשנים ההן, אבל לצ'רצ'יל באמת היה. הבנות פיתלו תלתל כשהוא עבר לידן, למרות שהוא לא היה יפה במובן הקולנועי של המילה, ובחרנו אותו ברוב קולות קומוניסטי לקפטן נבחרת הכדורגל של הכיתה, למרות שהיו שחקנים טובים ממנו.

שם, בנבחרת, הוא גם קיבל את הכינוי שלו. לפני חצי הגמר נגד י"ב 3 הוא אסף את כולנו, ונשא נאום צורב לבבות שמה שיש לנו להציע מול היוד-ביתים זה רק דם, יזע ודמעות. כמעט בכינו כשהוא סיים לדבר, ואחר כך פשוט התאבדנו על המגרש, כולל לחץ בלתי פוסק על הכדור וגליצ'ים כואבים על האספלט, מה שלא מנע מאיתנו להפסיד שלוש אפס בגלל שלוש טעויות קשות של צ'רצ'יל עצמו: פעם הוא מסר את הכדור לחלוץ יריב, פעם איבד כדור גורלי במרכז המגרש, ולקינוח רשם גול עצמי מרהיב כשניסה להרחיק כדור קרן ובעט אותו היישר לתוך השער שבו עמדתי.

אף אחד לא כעס עליו אחרי המשחק. איך אפשר לכעוס על מישהו ששנייה אחרי שריקת הסיום מכנס את כולם במרכז המגרש ולוקח על עצמו, בריסים מורכנים, את האשמה. איך אפשר לכעוס על מישהו שמזמין בתור פיצוי את כל הנבחרת למשחק של מכבי חיפה, כשכולם יודעים שהוא מוציא את הכסף מהכיס שלו כי להורים שלו אין. איך אפשר לכעוס על מישהו שכותב ברכות יומולדת כל כך מושקעות, שמקשיב כל כך טוב, שנוסע בשבת עד צוקי עובדה בשביל לבקר אותך בטירונות, שמארח אותך שלושה חודשים בדירה שלו, עד שתסתדר בתל אביב, ומתעקש שאתה תישן על המיטה והוא על הספה?

אפילו אחרי מה שקרה עם יערה לא הצלחתי לכעוס עליו. כולם היו בטוחים שאני אזעם. שאתפקע מזעם. עמיחי התקשר אלי ברגע ששמע ואמר, צ'רצ'יל ליכלך בגדול, אבל יש לי רעיון: בוא ניסע ארבעתנו לפיינטבול בבני ציון ותירה עליו כדורי צבע. פשוט תרסס אותו בלי חשבון. דיברתי איתו והוא מסכים. מה אתה אומר?

אופיר יצא באמצע ישיבה על קמפיין לנייר טואלט תלת-שכבתי רק כדי להגיד: באבא, אני איתך. יש לך את כל הסיבות. אבל אני מתחנן, אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו. אין לך מושג איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לך מושג.

למען האמת, התחנונים שלהם היו מיותרים. במילא לא הצלחתי ללבות בתוכי כעס. לילה אחד אפילו נסעתי אליו לדירה, בתקווה שהדרמטיות של המעשה תשלהב אותי, ובדרך אמרתי לעצמי בקול רם, בן זונה, איזה בן זונה, אבל כשהגעתי לבניין שלו כבר לא בער לי לעלות. יכול להיות שאם הייתי רואה צללית דקה נעה בדירה שלו זה היה מאגרף לי את האצבעות, אבל ככה רק ישבתי באוטו והתזתי מים על החלון והפעלתי וִישרים, והתזתי והפעלתי, עד שלבסוף, כשקרן אור ראשונה וארוכה פגעה בדודי השמש, נסעתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי מכה אותו. למרות שהגיע לו. ולמרות שבפתקים שכתבנו במונדיאל האחרון כל שלוש המשאלות שלי היו קשורות ליערה.

זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.

אחרי שעמנואל פטי הבקיע את השלישי, וכבר היה ברור שצרפת לוקחת את הגביע, ובאוויר התפשטה תחושה קלה של אכזבה, כי כולנו אהדנו את ברזיל, אחרי שהבורקסים בטעם דמעות שאילנה הכינה חוסלו כליל והפיצוחים פוצחו עד תום ומהאבטיח עם בולגרית נשארה רק החתיכה האחרונה, זאת שלאף אחד לא נעים לקחת – אחרי כל זה אופיר אמר, אתם יודעים, פתאום קלטתי משהו. זה המונדיאל החמישי שאנחנו רואים ביחד. וצ'רצ'יל אמר, איך הגעת לחמישה? גג ארבעה.

והתחלנו לשחזר.

את מקסיקו 86' ראינו אצל אבא של אופיר בקרית טבעון. וכשדנמרק הנאיבית הפסידה חמש אחת לספרד, אופיר מירר בבכי ואבא שלו סינן שזה מה שקורה כשילד גדל רק עם האמא. את המונדיאל של 90' ראינו כל אחד בעיר אחרת בשטחים, אבל היתה איזו שבת שכולנו יצאנו הביתה ונפגשנו אצל עמיחי לראות את חצי הגמר. אף אחד לא זכר מה היה במשחק, כי אחותו הקטנה הסתובבה בבית עם בייבי דול אדום ואנחנו היינו חיילים ולא יכולנו לעמוד בזה. ב-94' כבר היינו סטודנטים. תל אביבים. צ'רצ'יל עבר ראשון, ואחריו זלגנו כולנו לעיר הגדולה, גם כי רצינו להישאר יחד וגם כי צ'רצ'יל אמר שרק שם נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

אבל את הגמר של 94' ראינו בכלל ברמב"ם! אופיר הזכיר. נכון, אמרתי.

באמצע ארוחת ערב אצל ההורים חטפתי את התקף האסתמה המצפצף בחיי. היו רגעים במהלך הנסיעה הבהולה לבית החולים ששקלתי ברצינות למות. אחרי שייצבו את מצבי בזריקות ובכדורים ובמסכת חמצן, הרופאים פסקו שאני צריך להישאר בימים הבאים בבית החולים. למעקב.

הגמר היה למחרת. איטליה נגד ברזיל. בלי לספר לי, צ'רצ'יל אירגן את כולם וליקט אותם בחיפושית המקומטת שלו, ובדרך הם עצרו בפנקייק של כפר ויתקין לקנות לי אייס טי בטעם אפרסק, כי זאת הסטייה שלי, וכמה וודקות, כי העמדנו פנים אז שאנחנו בעניין של וודקה, ועשר דקות לפני שהמשחק התחיל הם פרצו לחדר שלי בפנימית ט' בסערה (את השומר שניסה לעכב אותם בטענה ששעות הביקור נגמרו הם שיחדו בבקבוק קגלביץ'). כמעט חטפתי עוד התקף כשראיתי אותם. ואחר כך נרגעתי, ונשמתי עמוק, מהסרעפת, וראינו יחד, בטלוויזיה הזעירה שהיתה תלויה לי מעל המיטה, את ברזיל לוקחת את הגביע אחרי מאה עשרים דקות. פלוס פנדלים.

ו... ככה הגענו ל-98', צ'רצ'יל סיכם. סך הכול ארבעה מונדיאלים.

מזל שלא התערבנו, אופיר אמר.

מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה.

ואללה, צ'רצ'יל אמר. הוא תמיד היה הראשון להבין כשאמרתי משפטים מהסוג הזה. לפעמים גם היחיד.

אתם יודעים מה מזל? שיש לנו אחד את השני, אופיר אמר. אין ל-כם מו-שג אי-זה מ-זל, השלמנו את ההמשך הידוע, הקבוע.

אחי, אני לא מבין איך אתה מסתדר עם כל הפרסומאים האלה, אתה כזה רגשן, צ'רצ'יל אמר, ואופיר צחק, טוב, זה מה שקורה כשגדלים רק עם האמא, ועמיחי אמר, יש לי רעיון.

חכה, רק נראה את הנפת הגביע, צ'רצ'יל ביקש, בתקווה שעד שהנפת הגביע תסתיים הוא ישכח מהרעיון שלו.

אבל עמיחי לא שכח.

האם ידע שהרעיון שהוא עומד להציע יתגלגל להיות נבואה אמיתית, שתכזיב אותנו שוב ושוב בארבע השנים הבאות ובאורח פלא תשמור על כוחה הנבואי?

כנראה שלא. מתחת לחזות המפויסת שלו הסתתרה נחישות עקשנית שאיפשרה לו להקשיב ללקוחות של ל.ב.ב.י במשך שעות, להרכיב במרפסת הסגורה שלו פאזלים של אלפי חלקים ולרוץ עשרה קילומטר כל יום. בכל מזג אוויר. נדמה לי שהנחישות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא שגרמה לו לדבר שוב אחרי שדידייה דשאן הניף והקהל נופף.

מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד ירשום על פתק איפה הוא חולם להיות בעוד ארבע שנים. מבחינה אישית, מקצועית. מכל הבחינות. ובמונדיאל הבא נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים.

איזה רעיון נפלא! אילנה הבוכייה צעקה מחדר העבודה.

סובבנו צווארים. בכל השנים שהכרנו אותה לא שמענו אותה מתלהבת ממשהו. על פניה תמיד הייתה נפולה אותה הבעה עגומה (אפילו בחתונה שלהם. בגלל זה, בקלטת, רואים הרבה את עמיחי בתנועת הריקוד הנצחית שלו – טפיחות קלות על הבטן – ומעט מאוד אותה), וברוב הפעמים שהתקבצנו אצל עמיחי היא היתה פורשת הצידה אחרי כמה דקות ושוקעת בספר. כמעט תמיד זה היה ספר מתחום המחקר שלה בפסיכולוגיה, משהו על הקשר שבין דיכאון וחרדה. כבר התרגלנו לנוכחות הלא נוכחת שלה בסלון וליחס הצונן שלה לעמיחי, ופתאום – התלהבות כזאת?

היא יצאה מחדר העבודה והתקרבה אלינו בהיסוס. בדיוק אני קוראת כאן מאמר, היא אמרה, של פסיכולוג אמריקאי שטוען שהגדרה נכונה של המטרה היא כבר חצי הדרך להשגתה. המונדיאל הבא יהיה בעוד ארבע שנים, נכון? זה אומר שתהיו בני שלושים ושתיים. ואלה בדיוק... שנות הגבס.

שנות הגבס?

זה מושג שהוא משתמש בו, הפסיכולוג הזה. הכוונה לשנים שבהן האופי של האדם מתקשה ומתגבש. כמו גבס.

היא המתינה כמה שניות בציפייה לחזות בהשפעת דבריה, ואז, מאוכזבת, הסתובבה וחזרה לחדר העבודה.

עמיחי תלה בנו מבט.

לא יכולנו לעשות לו את זה. עד שהיא מתלהבת ממשהו. עד שבוקע אור בקצה המאמצים שלו לשמח אותה.

טוב, תביא ניירות, אמרתי. אבל בואו נעשה את זה מסודר, צ'רצ'יל הציע. שכל אחד יכתוב שלושה דברים. שלושה משפטים קצרים. אחרת לא נצא מזה. עמיחי עבר וחילק לכולנו ספרי פסיכולוגיה עבים, שיהיה לנו על מה להניח את הפתקים. ועטים.

עם המשפט הראשון לא היתה לי בעיה. הוא התנסח לי בראש מרגע שעמיחי זרק את הרעיון.במונדיאל הבא אני רוצה להיות עדיין עם יערה, כתבתי. ונתקעתי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים שאני מאחל לעצמי, ניסיתי להרחיב את יריעת השאיפות שלי, אבל כל הזמן המחשבות שלי חזרו אליה, אליה, אל השיער הרך, הבהיר, אל הכתפיים הרכות, הדקות, אל העיניים הירוקות האלה, שתחומות במשקפיים, אל הרגע שבו היא מורידה את המשקפיים ואני יודע שאפשר.