אנחנו לא באמת רעות, רק מצוירות ככה
היה כאן באחרונה מקבץ מרשים של טורים מאת נשים וגברים, שהציגו את הנשים באור אחר מהרגיל: לא חלשות וענוגות, לא בתוליות חיישניות, לא מסכנות ומקופחות, לא מאוד נשיות, אלא אסרטיביות, בררניות, עושות סקס כי מתחשק להן, מגשימות פנטזיות, ואפילו מקבלות זכויות יתר. האם זה מעורר שנאת נשים, או תורם להבנה טובה יותר של המינים?
"האם באמת זו התמונה הכללית שאת רוצה להציג בערוץ שלך, שבתור ערוץ פופולרי כל כך יכול להשפיע על הלכי מחשבה? האם לך, כאשה (או סתם כאדם) נוח להציג תמונה כל כך לא מאוזנת של האשה כמפלצת והגבר כטרף חסר ישע בציפורניה? אולי התמונה הזו מציגה חלק מהמציאות אבל זהו רק חלק! חלק קטן! מה עם החלק השני? מה עם הנשים השפויות וההוגנות? מה עם המקרים (הרבים מספור) של גברים שמנצלים ומשפילים, נעזרים באשה שמנקה ומבשלת להם וזורקים אותה לכלבים כשהיא מתבלה? מה משרתת אותך שנאת הנשים שאת מלבה בערוץ שלך? ועוד בתור אשה בעצמך? אני לא מבקשת שתהפכי את הערוץ שלך לפורום פמיניזם ומעמד האשה, אבל קצת הגינות ואיזון לא יזיק".
אז ככה. כיוון שברור לי לגמרי שאין לי שום אג'נדה, לא סמויה ולא גלויה, של שנאה, לא של נשים ולא של גברים (אני בכלל בעד אהבה, אני), ניסיתי להבין מאיפה באה הטענה המדהימה הזאת. נורית הזכירה את הטור של מאי לוין, שדיבר על אותן נשים שזקוקות לגבר עשיר בשביל ביטחון כלכלי. ואת הטור של המייסטר מהפרדס שהסביר למה הוא פוחד להתחיל עם נשים - בתגובה, מן הסתם, לטור של דורית דוד ("חשבתם שאנחנו רוצות לעטות שיריון ולישון לבד?"). ואפילו את המאמר של עורכת הדין רחלי בש על חלוקה בזכויות הפנסיה לאחר הגירושים.
כלומר, היה באחרונה בערוץ מקבץ מרשים של כתבות וטורים, מאת נשים וגברים, שהציגו את הנשים באור אחר מהרגיל. לא חלשות וענוגות, לא בתוליות חיישניות, לא מסכנות ומקופחות, לא מאוד נשיות. כתבות וטורים שהציגו את הנשים כאסרטיביות, בררניות, יודעות מה הן רוצות, עושות סקס כי מתחשק להן, מגשימות פנטזיות, ואפילו, איזה פלא, מקבלות זכויות יתר. וישנם כמובן גם סיפורי זה לא את, זה אני של במי רדר, שמציגים את הגבר כרגיש ואוהב, ואת הנשים כמי שלפעמים בוגדות, לפעמים נוכלות, לפעמים משקרות, לפעמים נוטשות. בקיצור, מציגים את האשה כבן-אדם, עם כל החולשות האפשריות. והיתה סדרת טורים של גברים שלא מצליחים עם נשים, כי הנשים "פוסלות" אותם, או אפילו מאיימות ומפחידות אותם. חלקם הגדירו את עצמם כחריגים (נמוכים מדי, מכוערים מדי, שעירים מדי, שמנים מדי), אבל חלקם דווקא לא ניחנו בתכונה "בעייתית" מסוימת, ובכל זאת הם לא מצליחים עם נשים.
הצצה לעולמות של הנשים ושל הגברים
החומרים האלה, מבחינתי כקוראת, וכעורכת, הם חומרים מרתקים, המאפשרים לנשים הצצה על עולמם של הגברים ולגברים הצצה על עולמן של הנשים, כמו אותו זבוב מיתולוגי על הקיר במלתחות, בטקסטים עצמם ובעיקר בתגובות הרבות אליהם. אני חושבת שהחומרים האלה מאפשרים להבין טוב יותר זה את זה.
אבל אלה בדיוק אותם החומרים שלטענת נורית מלבים שנאת נשים. כשאני קוראת את הטוקבקים אליהם, אני עשויה לחשוב שיש בזה משהו. אכן, יש לכתבות כאלה הרבה תגובות רוויות פחד, שנאה ופרנויה, אם לא היסטריה (ואני יודעת שהיסטריה אמורה להיות נחלתן הבלעדית של הנשים, כל עוד רק לנו יש רחם). תגובות מהסוג של "לא להתחתן, חבר'ה, כי הנשים יסחטו אתכן בחסות השלטונות ועוכרי-הדין, ויבגדו בכם, ובכלל, הן הזדיינו עם אלף גברים לפניכם".
ניסיתי לחשוב למה זה קורה. כעורכת של הערוץ הייחודי הזה, שמתנהג קצת כמו בלוג קבוצתי, אני כמעט לא מזמינה כתבות בנושאים מסוימים, אלא מקבלת הצעות לנושאים, וכתבות מוכנות. ועל הדברים האלה אנשים בוחרים לכתוב. כן, יש גם סיפורי אהבה יפים של זוגות. ויש רשימות נוגות על לב שבור, על געגועים. אבל יש בעיקר כתיבה על נושאים בעייתיים, שבדרך כלל חוששים לגעת בהם: בגידות, התפשרות קיצונית בבחירת בן זוג, פחדים, דחיות.
זה מפחיד אשה נשואה לקרוא טור של בחורה שכותבת על המאהב הנשוי שלה. מפחיד אותה גם לקרוא על בחורות מתירניות, או בוגדניות, כי זה אולי מציג גם אותה באור זול, מבלי שהיא אפילו תיהנה מהאקשן. באותה מידה, מפחיד גבר לקרוא סיפורי בגידה של אשה נשואה, כי זו יכולה להיות אשתו. זה מפחיד גבר גם לקרוא טור כמו של גלית 007, בו היא מודה שהתחתנה מתוך פשרה, ולחשוב שאולי גם האשה שישנה לצידו כל לילה התחתנה איתו רק בלית ברירה, בדקה ה-90, כי פחדה להישאר לבד.
מפחיד גברים גרושים, או גברים שעומדים להתגרש, לדעת שבתי המשפט מתחילים לדאוג לכך שהנשים לא יישארו מקופחות. זה מפחיד גם נשים שהתחתנו עם גברים גרושים; מה הן צריכות שחצי מהכסף שלו יילך לגרושתו המאוסה ולילדיה? וכך נוצרת דמוניזציה של נשים גרושות.
פחד מעורר שנאה.
בערוץ יחסים, אולי בפעם ראשונה, יש אפשרות לגברים ולנשים להיעזר במעטה האנונימיות כדי לכתוב את הדברים הכי אמיתיים, לא בבלוג, אלא באמצעי תקשורת "ממוסד" ומאוד נפוץ. לא רק בטוקבקים, אלא גם בטורים עצמם. והם עושים את זה, ובגדול. ואז פתאום אפשר לראות נשים שלא פוחדות להיות "ווינריות", חזקות, וגם גברים שלא פוחדים להיות "לוזרים", או חלשים.
יש לי הרגשה חזקה מאוד שזה בזכות האינטרנט, ובעיקר בזכות הכינוי הבדוי.
וכשאפשר לראות חוזק, או "גבריות" של נשים, וחולשה, או "נשיות" של גברים, זה מוזר, זה משונה, זה מאיים, ועוד לא יודעים איך לעכל את זה. שכולנו בעצם בני אדם. כן, אפילו אנחנו, שחיים בתל-אביב (ועל הדמוניזציה של תל-אביב והתל-אביבים – ברשימה אחרת).
באהבה,
שרית
לפנייה לכתב/ת 
