דרוש לותר קינג פלסטיני

ביקורו בארץ של מרטין לותר קינג השלישי - בנו הבכור של מנהיג התנועה לזכויות האזרח, שנרצח לפני ארבעים שנה בממפיס שבארצות-הברית - מעורר מרבצו את רעיון המחאה הלא-אלימה.

תחת השפעתו הרוחנית של מהטמה גנדי ומנהיגותו בהודו, התמקד ד"ר קינג האב באי-אלימות כטקטיקה וכאסטרטגיה למנף את מאבק השחורים לשוויון זכויות בארצו. המאבק הצליח בעיקר בשל אופן ניהולו העיקש והמתמיד אל מול אלימות בוטה, עקבית ושיטתית. גישת האי-אלימות ניצחה חד-משמעית ושינתה לנצח את ההיסטוריה בארצות-הברית ובעולם כולו. התקדים שיצרה - בדומה למהפכה הצרפתית מאתיים שנה קודם לכן - הפך לסמל בעל השלכות עכשוויות ועתידיות על מאבקים פוליטיים במקומות שונים.

בניגוד למהפכה הצרפתית, אשר החדירה את הרעיון שחירות ושוויון יכולים להתממש רק באלימות, המסר של מרטין לותר קינג וחבריו היה הפוך: חברה צודקת תצמח ממאבק בלתי אלים. אלימות, גם אם היא מונעת מסיבות אמיתיות וממצוקה כנה, מלבה אלימות נגדית ומנציחה את הכאב המקורי שילד אותה. יותר מכל עם אחר בעולם היום, היו הפלסטינים צריכים לחקות את המודל. אילו עשו זאת אל מול הכיבוש הישראלי, סביר שהמוני ישראלים, שנפשם מאסה בהפרות זכויות האדם ובשליטה בעם אחר, היו מצטרפים אליהם, וכך מזמן כבר הייתה להם מדינה עצמאית חיה ומתפקדת.

האלימות המתמשכת, גם בגילוייה הספונטניים והעממיים של האינתיפאדה הראשונה וגם בהיבטיו המרושעים של טרור המוני ובלתי מאבחן, האריכו והנציחו את האומללות הפלסטינית. העובדה שפלסטינים רבים מוקיעים את האלימות ומודעים לכך שתוצאותיה הרסניות לגביהם, אינה משנה דבר: מאז תחילת הסכסוך הגישה האלימה שלטה ודיכאה כל אפשרות מחאה אחרת. אבל גם לישראלים גישת האי-אלימות היא זרה ומוזרה, איננה פופולרית ומתקבלת בלעג ובבוז על-ידי תרבות שהורגלה לאלימות, לכוחנות ולתגרנות משחר הוויתה.

וכאן טמונה הטרגדיה של הסכסוך: אי-אלימות - זהו המפתח לשינוי המצב, בו שני הצדדים מפסידים יום יום. עד אשר יאומץ, השינוי לא יגיע. אלא שאותו מודל סובל מדימוי מוטעה, הנשען על חוסר הבנה בסיסי לגבי מהות התופעה: אי-אלימות נתפשת כגישה רופסת, ותרנית ובלתי יעילה. אך ככלל, המציאות הפוכה: הסטודנט הבודד אל מול שורת הטנקים בכיכר טיאננמן בסין; המוני הצעירים העומדים מול קני הרובים ברחובות אוקראינה; וד"ר קינג עצמו, הצועד זקוף מול קהל עוין בג'ורג'יה - אינם דימויים של חולשה, אלא של עוצמה ונחישות.

אלימות כקריירה

אי-אלימות היא הביטוי המוצהר של עמידה על שלך. היגררות לאלימות וחיקוי התנהגותו של הצד השני שווים לויתור על עקרונות ואמונות וכניעה לחוקי המשחק שכופים אחרים. אלימות נובעת פעמים רבות מייאוש, אובדן עשתונות וחוסר ברירה. אי-אלימות היא גאה, רבת פנים ומרובת ברירות. ולבסוף, היא גם סמל ליעילות פוליטית: לאחר 381 יום של מרד אוטובוסים במונטגומרי אלבאמה, נכנעה חברת האוטובוסים והתירה ישיבה של נוסעים שחורים בכל מקום; הפגנות ישיבה במסעדות ובבתי-קפה הצליחו - למרות המכות, היריקות וההשפלות הקשות - להעביר מהעולם את תופעת ה"מקומות שמחוץ לתחום"; ולבסוף הביאה אי-אלימות, ורק היא, לביטול חוקי האפליה הגזעית על כל היבטיה.

אך למרות יתרונותיה הברורים ולמרות הניסיון ההיסטורי המצטבר של חיוניותה, אימוץ האי-אלימות באזורנו אינו פשוט: פלסטינים וישראלים רבים בנו קריירה על אלימות הדדית ופיתחו את

 זהותם הפרטנית, משמעות חייהם וזיקתם הקבוצתית על יסוד תפישת האחר כאלים. הדימוי השלילי והשטני של האויב שגשג ופרח בשל הכיבוש מצד אחד - והטרור מצד שני. אי-אלימות מאיימת ומסכנת את קווי המתאר הללו, שנבנו ובוצרו בעמל רב במשך שנים רבות. כמה ישראלים מכירים למשל את הארגון הפלסטיני לאי-אלימות ודמוקרטיה, שמקיים פעילות ענפה בבתי-ספר ומוסדות ציבור? לא רבים, שכן היכרות כזאת עלולה לסדוק את הדימוי הקולקטיבי של הפלסטינים כתרבות אלימה. אין ספק שדוגמאות דומות קיימות גם מהכיוון ההפוך - ושוב אנו נלכדים בסימטריה העגומה של הסכסוך.

אך אם נחזור שוב לשני המהפכנים ההיסטוריים הגדולים - רובספייר ומרטין לותר קינג - הרי שניתן לשאול: מה הביאה לנו המהפכה הצרפתית, מלבד ההכרה שעבר זמנו של השלטון האבסולוטי, וששוויון וחירות הם צו השעה? את מורשת האלימות ככלי למימוש מטרות. ומה הביאה עמה האלימות למאה העשרים? את שלילת השוויון והחירות מהרבה מאוד אנשים, בנוסף לנטילת חייהם של רבים אחרים. אמצעים מחרידים שכאלה אינם יכולים להיות מקודשים על-ידי אף מטרה. אם הם אינם עיוורים להיסטוריה ואם חפצי חיים הם, חייבים הפלסטינים וגם הישראלים לאמץ ולהטיף לאי-אלימות מיידית, כדי לא לטמא גם את המאה ה-21. 

ד"ר פלג מרצה לתקשורת פוליטית במכללת נתניה