פרידמן צודק: עדיף שיעתרו פחות
סכסוכים ואנשים פרטיים - מקומם בבג"ץ; סכסוכים ציבוריים ואישי ציבור - מקומם במוסדות נבחרים
הצעתו האחרונה של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, לצמצם את זכות העמידה בבג"ץ, עוררה התנגדות בקרב עמותות וגופים ציבוריים שונים. לטענתם, מהלך מעין זה יפגע בדמוקרטיה הישראלית, במאבק בשחיתות ובניסיון לשמור על טוהר המידות והמינהל התקין. האומנם כצעקתה?
דוקטרינת "זכות העמידה" מתמקדת בשאלת מעמדו של העותר בפני בג"ץ. העותר נדרש להראות מדוע הוא, ולא אחר, זכאי לכך שבית המשפט ישמע את עתירתו לגופו של עניין. בהתאם, מעמדו של עותר נגזר מיכולתו להראות כי אינטרס אישי המיוחד לו נפגע להבדיל מאינטרס ציבורי. מן המפורסמות היא כי למן שנות השמונים - תחת הנהגתו של השופט אהרן ברק - חלה "ליברליזציה" בדוקטרינת זכות העמידה: העותר אינו נדרש להראות מעמד, ודי לו אם יוכיח שבאמתחתו עניין בעל חשיבות חוקתית או ציבורית מהמעלה הראשונה. זניחת דוקטרינת המעמד הוצדקה על בסיס תפקידו של בג"ץ כשומר שלטון החוק, כמגן הדמוקרטיה וכמקדם ערכים ליברליים. בהתאם לגישה זו נפתחו שערי בג"ץ בפני עותרים, עמותות וגופים ציבוריים הפונים לבג"ץ בשם הציבור כנגד המדינה.
עמידה במחלוקת
"פגיעה בעתירות - פגיעה בציבור"
אבירם זינו
הצעתו של השר דניאל פרידמן להגביל את זכות העמידה בבג"ץ עשויה לשלול מעמותות שונות את האפשרות לעתור בשם הציבור. זה טוב? המשפטנים חלוקים
כללי המעמד גורסים כי התערבות והכרעה בסכסוכים על-ידי בג"ץ יעשו רק כאשר העותר מוכיח כי הרשות פגעה באינטרס מיוחד שלו, להבדיל מאינטרסים המשותפים לציבור כולו. לא משום שטענות לפגיעה באינטרסים משותפים אינן ראויות לדיון, נהפוך הוא: טענות לפגיעה באינטרסים ציבוריים הן לחם חוקה של הדמוקרטיה. השאלה מה טוב למדינה או מה טוב לנו כאזרחי המדינה היא תמצית ההוויה הדמוקרטית. אך מקומן של שאלות אלו הוא בראש ובראשונה בהליך הפוליטי, בו מתקיימים דיון וליבון ציבוריים תוך השתתפות של "המוני העם", להבדיל מדיון משפטי יבש, מקצועי ואליטיסטי של משפטנים שאינם אחראים פוליטית. כלומר, בבסיס זכות העמידה מצוי הרעיון כי מימושם של אינטרסים ציבוריים קולקטיביים מחייב דיון ציבורי במוסדות דמוקרטיים וייצוגיים, כמו הכנסת.
דוקטרינת המעמד משקפת גישה ערכית באשר לתפקידו של בג"ץ בחברה הישראלית, לפיה תפקידו הדומיננטי הוא בפתרון סכסוכים. אך אין המדובר בפתרון כל הסכסוכים והמחלוקות הקיימים בחברה הישראלית, אלא פתרונם של סכסוכים בעלי אופי מסוים - סכסוכים בין פרטים וקבוצות מיעוט מוגדרות לרשות השלטונית. דוקטרינת המעמד המסורתית שירתה את בית המשפט להשגת מטרה זו ואפשרה לו, מחד - להגן על פרטים ומיעוטים שנפגעו ממעשי הרשות, ומאידך - להימנע מהכרעה במחלוקות חוקתיות וציבוריות יסודיות שהיו במרכז הזירה הדמוקרטית. על ידי הצמדות לדוקטרינת המעמד המסורתית הותיר בג"ץ מרווח למערכת הפוליטית לקיים התדיינות דמוקרטית בסוגיות ציבוריות וזכה במוניטין שלו כמגן "האזרח הקטן".
הצעתו של השר פרידמן היא בגדר ניסיון להחזיר עטרה ליושנה ולקיים את אותה מסורת דמוקרטית, שנזנחה על-ידי שופטי בג"ץ למן שנות השמונים. סכסוכים ואנשים פרטיים מקומם בבג"ץ; סכסוכים ציבוריים ואישי ציבור מקומם בראש ובראשונה במוסדות דמוקרטיים נבחרים. כמובן שגישה מעין זו תותיר לעתים קרובות עמותות וגופים ציבוריים - מ"שלום עכשיו" ועד "הפורום למען ארץ ישראל" - מחוץ להיכל בית המשפט, ויהיה עליהם לכתת רגליהם למשכן הכנסת. אולם, האם אין זה מקומם הטבעי?
ד"ר שגב מרצה בבית-הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
פרידמן: ניסיון להחזיר עטרה ליושנה
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
