הימים הנוראים שלי

במוצאי השבת האחרונה התקיים בבית הכנסת שלנו ערב המוכר לכל מי שחבר בקהילה קבועה - ערב תשלום דמי החבר השנתיים והסדרת מקומות הישיבה לימים הנוראים.

תמורת תשלום, זוכים החברים לזוג מקומות ישיבה קבועים לראש השנה וליום כיפור, ולאחר מכן גם למקומות במשך השנה כולה. עכשיו, כל מי שמכיר אותי טוב יודע שאשת עסקים דגולה מעולם לא הייתי, אבל אני חושבת שהפעם אפשר לומר די בוודאות שהעסקה לרכישת מקומי בבית הכנסת היא כנראה מהכושלות והלא משתלמות ביותר שעשיתי בימי חיי.

לא בגלל שתמורת כספי, קיבלתי כיסא פלסטיק מתנדנד הממוקם אי שם בשורה האחרונה בפינה שליד השירותים. לא. גם לו היו מושיבים אותי, אחר כבוד, בפתח ארון הקודש עצמו, או לחלופין ב"מזרח" של ה"מזרח", היתה העסקה כישלון חרוץ, שכן אני הרי שלמתי טבין ותקילין עבור "מוצר" בו כנראה לא אעשה כל שימוש בימים הנוראים המתרגשים ובאים עלינו לטובה.

אני מניחה שכל אם בישראל יודעת היטב על מה אני מדברת. ראש השנה הראשון בו חוויתי את האימהות היה לפני אי אילו שנים, בבית, עם תינוקת בת ארבעה ימים, ורובו עבר עלי בבכי. תהא סיבת הבכי הורמונים, דיכאון אחר לידה או מה לא, לא יכולתי שלא להיזכר בערגה בימי רווקותי העליזים (אז כמובן לא חשבתי שהם עליזים...) בהם היו הימים הנוראים הפסגה הרוחנית של השנה, כפי שהם אכן אמורים להיות.

ההכנות בימים שלפני, השקט בתפילה, ההתחברות לניגונים, למילים, למחשבות שהן מעוררות, להחלטות אליהן הן מובילות- כל זה נעלם. ישבתי בבית, לבד, רק אני וה"ייצור" הקטן החדש, וידעתי ששום ראש שנה או יום כיפור כבר לא יהיה כשהיה.

מה עושים עם הקטנים???

מאז, התינוקת גדלה וב"ה נולדו עוד כמה אחריה, והמונח "נוראים" קיבל משמעות, אפעס, קצת שונה.

בשנים הראשונות כף רגלי כלל לא דרכה בבית הכנסת, אבל גם כשהילדים מעט גדולים יותר, המצב לא שונה בהרבה. אני מבלה את רוב החג על הציר שבין הבית, לגינה, לרחבה שבכניסה לבית הכנסת. פנימה אני בדרך כלל נכנסת רק כשממש חייבים, ולאחר ששיחדתי את הילדים על מנת שישמרו על השקט בזמן הקצר הזה.

וגם אז, אם אני מצליחה לשמוע את כל 100 תקיעות השופר, מבלי להסתמך על כך שמדאוריתא ממילא צריך לשמוע רק 30, אני מרגישה שזכיתי בכל הקופה. נכון, אנחנו פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל הרי לא בחובות עסקינן, אלא ברצון ואפילו בצורך בסיסי להשתתף באופן פעיל בימים הללו. אמנם, בימים כתיקונם מציבות לי חלק מהתפילות בעיות לא פשוטות, אבל בראש השנה וביום כיפור הן חסרות לי, כל כך חסרות...

אז נכון, אולי אני קצת מגזימה, ואפשר בכל זאת ללכת עם הילדים, פיזית, לבית הכנסת גם בימים הנוראים. אבל לפעמים רק "להיות שם" זה לא מספיק. אם הם בפנים איתי, אני בלחץ שלא יעשו רעש ויפריעו לכולם. אם הם בחוץ משחקים, אני בלחץ שמשהו יקרה, שהם יתרחקו מהמקום וכו'. (שלא לדבר על הדאגה לאוכל שמתייבש על הפלטה כי כבר מאוחר נורא..) הכל חוץ מלהיות ממוקדת בתפילה, בתכניה, ובמשמעות היום. אם מעולם לא הייתי חווה חוויה אחרת, ניחא, הייתי אולי מקבלת את הדברים כמות שהם. אבל כל שנה מחדש אני נזכרת שפעם הדברים אכן היו שונים, ומשהו בליבי נצבט.

ושיהיה ברור - אני לרגע לא מתלוננת, ולא מתחרטת. החיים טומנים בחובם תקופות שונות, אשר מביאות עימן שינויים רבים, לטוב ולמוטב. אני גם יודעת שיבוא יום ושוב אוכל לא רק לבוא לבית הכנסת בראש השנה, אלא גם באמת להיות שם, להתפלל, ולייחל ביני לבין בוראי, שתחל שנה וברכותיה.

אבל בינתיים, גם השנה, הכיסא שלי אי שם בשורה האחרונה, שוב יישאר ריק.