אהבה אסורה

החברה הישראלית, כבר אין חדש בכך, אינה עשויה מקשה אחת. בפסיפס המגוון של קבוצות ועדות בולטת העדה החרדית, שמקפידה לשמר את מנהגיה ומאפייניה כסוד ליודעי דבר. השבוע במנהרת הזמן נפתח צוהר אל הקהילה החרדית הקטנה והחשאית "נטורי קרתא", ולמקרה שקרה אי שם בקיץ 1965 - אז פרץ לכותרות העיתונים סיפור יחסיהם הרומנטיים של מנהיג העדה הרב עמרם בלוי ושל העלמה מדליין פיריי.

ראשית דבר

מעשה ברבי עמרם

העוקבים אחרי פרשת אהבתם הלוהטת של עמרם בלוי והגיורת נזכרו השבוע, כמעט בלי משים, בסיפור נלבב אחד הנמסר בתלמוד והנוגע אף הוא לחכם תלמודי קדמון שגם שמו היה עמרם. מעשה ברב עמרם חסיד – כך מסופר בסוף מסכת קידושין – אשר כמעט ונשרף באש יצרו הרע כאשר הסתבך בנסיון להתקרב אל אישה יפהפיה. אותו רב עמרם חסיד – עושה צדקה היה. פעם נפלו כמה בנות יפהפיות בשבי האויב, רב עמרם השתדל ופדה אותן מידי שוביהן והביאן לביתו בנהרדעא וארחן בקומה העליונה שבתוך ביתו. וכה יפות היו הבנות – מעידה עליהן הגמרא – עד שמי שהסתכל בפניהן כאילו הביט באספקלריה (מראה) מאירה.

שמע רב עמרם על יופין והשתוקק לראותן. לקח סולם גדול וכבד שעשרה לא יכלו להזיזו ממקומו אלא בכוחות משותפים, והחל מטפס ועולה כדי להגיע אל הבנות. והיה רב עמרם החסיד במחצית דרכו בגרם מעלות הסולם כשיצרו תקפו וחושיו נתבלבלו עליו. ידע אותו חסיד את הצפוי לו אם יגיע, חלילה, אל מקום משכנן של היפהפיות. מה עשה? החל מצעק: אש, אש, דליקה נפלה בביתו של רב עמרם! התקהלו התלמידים, הורידוהו מן הסולם כשהוא מספר להם כל אותו המעשה. ביישתנו! – אמרו התלמידים. הן כחסיד הכרנוך! השיב להם רב עמרם: מוטב שתתביישו בי בעולם הזה משאבייש אתכם בעולם הבא... ביקש רב עמרם רחמים שהיצר הרע יעזבנו. יצא מתוכו בדמות עמוד אש. התגרה בו רב עמרם: "ראה, אמר, אתה אש ואנוכי בשר ודם, ואנוכי נצחתיך!". 

האש המפלגת 

ר' עמרם של דורנו, הוא ר' עמרם בלוי, מנהיגם הבלתי-מוכתר של נטורי קרתא בירושלים. אף הוא חסיד, אף הוא צדיק, אף הוא מתאמץ לעשות אך טוב וחסד כל הימים, ואף הוא נקלע כנראה, אולי בלי משים, לתוך מצבו של רב עמרם החסיד מימי התלמוד, אם כי המניעים למעשים – אולי שונים הם. אף הוא מסובך עתה בפרשה שאשה ממלאה בה תפקיד ראשי ואף הוא נאבק קשה כדי להנצל איך-שהוא מאש שאחזה בארבע פינות ביתו... ר' עמרם בלוי מרוחק מאוד מהבלי העולם הזה. ואלה הסובבים אותו דוחים בשתי ידים את השוואת סיפורו לסיפור התלמודי על רב עמרם החסיד. לא, אומרים הם בהחלטיות גמורה, אין זו פרשת אהבים. אף את היצר-הרע כבר ניצח ר' עמרם מזמן. רק האש היא המשותפת לשני הספורים, והאש – היא אש המחלוקת המשותפת שהתלקחה בינתיים במאה-שערים ומאיימת לאכול כל חלקה טובה בתוך העדה החרדית ולפלגה לשני מחנות יריבים: תומכי נשואיו של ר' עמרם עם הגיורת רות בן-דוד מחד גיסא, ומתנגדיהם – מן הצד השני.

רות בלוי ובעלה הרב עמרם בלוי (עיתון "ידיעות אחרונות", 11 במאי 1973)

ר' עמרם בלוי, מבטיחים מקורביו, כל כולו לשם שמים מתכוון, מאה נימוקים ונימוק יביא לכם הוא בעצמו כדי לשכנע אתכם כי רות בן-דוד, האשה הצרפתיה הנאה שחשקה נפשה בתורת ישראל ודבקה בעם היהודי, היא ורק היא זיווגו מן השמים לאחר שהתאלמן לפני כשנתיים בערך, עם מותה של הינדה שלו, נשמתה עדן. אותה ורק אותה רוצה הוא לשאת לאישה, ומי יודע, אולי יזכוהו מן השמים ועוד יקים ממנה דור ישרים שיביאו גאולה לישראל ולעולם. לא חוזרים הם ואומרים, אין זו אהבה סתם ובודאי לא "חס ושלום" "דרך גבר בעלמה". הכל כאן קדוש וטהור, הכל לשם שמים, הכל למען התורה והמצוה, כלום יעלה על הדעת שר' עמרם בלוי, זה הממית עצמו כל ימיו, לרבות לילותיו, באהלה של תורה, יהיה מאוהב באשה? ועוד בגיורת, אשר מרחוק באה? לא מיניה ולא מקצתה... ועוד נימוקים הרבה לו לר' עמרם בלוי בן ה-65 (על פי שנת לידתו, 1894, היה אז בלוי בן 71 – י.נ.) כדי להוכיח את צדקת תשוקתו לנסות לבנות את חייו מחדש יחד עם רות בן-דוד בת הארבעים פלוס, בערך.

בגיל 19 נישאה מדליין, היא רות בן דוד, הנישואים לא עלו יפה, וכעבור שנתיים התגרשה מבעלה. לזוג נולד בן, קלוד, אשר מאוחר יותר התגייר יחד עם אימו ונקרא אוריאל. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת האנטי-נאצית, ה"רזיסטאנס", וסייעה בין היתר, בהצלתם של יהודים. אחרי המלחמה למדה ספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת טולוז ובסורבון. היא התקרבה ליהדות ובגיל 31 התגיירה יחד עם בנה, שנשלח על ידה ללימודים בישיבת באר-יעקב בארץ. בישראל רכשה לה מוניטין בנסיונה הנועז – והמוצלח – להבריח את הילד יוסל'ה שוחמכר מגבולות ישראל ולהסתירו במשך תקופה ארוכה מעין-רואים...

את ר' עמרם, מוסיפה היא לספר, הכירה אך לפני כשנה או שנה ומחצה. היה זה בסביבות חג שבועות שלפני האחרון, כאשר באו והציעו לה את השידוך. פעם או פעמיים ראתה אותו לפני שכתבו את שטר האירוסין והוא עשה עליה רושם אדיר. קודם לכן לא ראתה אותו מעולם. "חמש שנים התפללתי בבית הכנסת 'קהל יראים' אך לא ידעתי שזה בית מדרשו של ר' עמרם." אף בפרשת יוסל'ה, מדגישה היא, לא היה ר' עמרם בלוי מעורב, וכאשר תכננו את הברחתו של הילד לא ראתה את בלוי מעולם. "בפעם הראשונה ראיתיו בביתו של ר' דב", אומרת היא ביידיש המגומגמת קמעה והבלתי שגורה עדיין די הצורך בפיה...". 

 יסוריה של רות בן-דוד הגיורת לא התחילו עם פרשת השידוך עם ר' עמרם. הם התחילו עוד בצרפת. מדליין פירייל היתה אישה עשירה מאוד, ואחרי גרושיה מבעלה, הצרפתי-קתולי שסירב להתגייר – הסתכם רכושה בכחצי מיליון ל"י. אולם במרוצת הזמן הפסידה כמעט את כל הסכום, לאחר שמספר נוכלים (יהודים, אגב) הוליכוה שולל והוציאו את כספה במירמה. גם השידוך עם ר' עמרם איננו הראשון. לפני כמה שנים עמדה כבר על סף האירוסין והנישואין. החתן היה צעיר יהודי נאה, מלומד שכיהן כרב באחת הקהילות הקטנות באלזס. אך שמעו בני הקהילה ועסקניה על השידוך ומיד הקימו קול צעקה: לא תהיה כזאת בתוכנו! הרב לא ישא גיורת! "האמת היא", לוחשת רות, "שלא לשם שמים התכוונו. בחשו בקלחת בני משפחה, שרצו אותו צעיר כחתן לבנותיהם. לבסוף נקטו בשיטה של גם לי, גם לך לא יהיה... לבי נשבר, אך הבלגתי ונשאתי את סבלי באומץ".  

נישואים תחת מעטה כבד של חשאיות 

הכל יכול היה להיות טוב ויפה אלמלא החליט בית-הדין של העדה החרדית, להתערב בענין ולאסור את הנישואין לבלוי. "בית הדין גוזר", נאמר בפסק-הדין, "ששום איש מראשי העדה החרדית והנהגתה ובודאי לא איש מורם כר' עמרם, לא יקח גיורת לאשה בגלל פריצות הדור ומפני עוד כמה וכמה טעמים אחרים הכמוסים עמנו"... ר' עמרם שבמשך 65 שנים לא יצא מעולם מתחומי ירושלים עירו, נאלץ לברוח לבני-ברק, בתקווה ששם ירווח לו, אלא שגם שם לא מצא מנוח. "זוהי טרגדיה נוראה של אדם, תם וישר המבקש לחיות לפי דרכו ובהתאם למצפונו", אומרים ידידיו. ר' עמרם משוכנע שרות בן-דוד היא היא זיווגו מן השמים ומה להם לרבני בית הדין כי יתערבו בעניניו הפרטיים?

בשלב זה, נראה היה כי עמרם בלוי עלול להישאר מאורס לצמיתות. עתה גלשו הטענות ההדדיות בין הצדדים במורד החלקלק אל הרחוב. הולכי רכיל טענו כנגד אחד משופטיו של בלוי כי רצה לשאת לאישה את הגיורת בעצמו, ומנגד החלו פרחחי רחוב מתכנסים על יד חלון דירתו של ר' עמרם כדי להשמיע חרוזי גנאי על חשבונו. חילוניים, ככלל, גילו אהדה, אולי בפעם הראשונה בחייו, לרב עמרם בלוי. העיתונאי חיים מס השווה את ירידתו של בלוי מירושלים לבני-ברק לפרישתו של בן-גוריון לשדה-בוקר. אולם אהדתם של החוגים החילוניים למאוויי ליבו של החתן המיועד, הייתה כשמן על מדורת החרדים, והסבה יותר נזק מאשר תועלת בלוי; עתה נעשו שיקולי סמכות ויוקרה עניין עיקרי בדיון. בינתיים, נמנע מהרב להשתתף בחתונת נכדו בירושלים, בה התפרסמו אזהרות חמורות לבל יעיז להציג רגלו בעיר הקודש "אין אנו רוצים באותו זקן ממרא, הממרה את פי בית הדין צדק ואינו מציית להוראותיו של הצדיק הקדוש, רבי יואליש טייטלבוים מסאטמר, בעיר הקודש ירושלים", נאמר באזהרות. הסתבר כי במסגרת מלחמת ההסברה והתעמולה בין הצדדים, הודלפו הודעות מסולפות ומגמתיות לעיתונות. הרבי מסאטמר מצידו, ניסה דווקא להנמיך את הלהבות ושיגר מכתב אל ועד העדה החרדית בירושלים בו דרש להיזהר בכבודו של הרב בלוי.

כותרת עיתון "ידיעות אחרונות", 3 בספטמבר 1965

למרות הלחץ האדיר שהופעל על בני הזוג המאורסים, להסכים לכל הפחות לדחייתה של החתונה בכמה חודשים, נמשכו בחשאי ההכנות לנישואיהם בבני ברק. עיתונאים, צלמים וסקרנים צבאו עד השעות הקטנות של הלילה על פתח דירתו החדשה של הרב בלוי ברחוב בלוי 5 (הזהות בשמות מקרית בלבד). ב-1 בספטמבר נפוצו שמועות על "חופת-חצות" של ר' בלוי עם בחירת ליבו, אך אלה התבררו כעורבא-פרח. 24 שעות לאחר מכן, רבע שעה לאחר חצות, אור ליום ו', ו' אלול ה'תשכ"ה, נערך טקס הנישואין כדת וכדין על ידי הרב סוקולובסקי בישיבת "אור תורה" בבני-ברק.  

סוף דבר 

עשרים דקות בלבד נדרשו לעריכת טקס הנישואין, שבע שנים נדרשו לאיחוי הקרע בין הרב והרבנית בלוי – אליהם הצטרפו כמאתיים בתי-אב מנטורי קרתא – לבין יתר העדה והנהגתה בירושלים. במאי 1973 ערך הרב בלוי סעודת מצווה בביתו וביקש סליחה ומחילה על שהימרה את פי ראשי העדה, והתחייב לקבל להבא את מרותו של בית הדין של קהילת נטורי קרתא. כשנה לאחר מכן נפטר הרב בגיל 80. הרבנית בלוי, דעתנית כתמיד, השתלבה היטב בחיי הקהילה והמשיכה בפעילותה הציבורית ברחבי העולם בשרות נטורי קרתא. רות בלוי חיברה מספר ספרים, בהם גם הספר "שומרי העיר" המוקדש לחייה עם הרב עמרם בלוי במאה שערים. נפטרה בינואר 2000 בגיל 80.