איטה פוגל: "הסליחה לא מרפאת את הצלקות"

בדירה במרכז לדיור מוגן שבה היא מתגוררת כיום, ניסתה אתמול (יום ד') איטה פוגל להירגע מהשבוע המתיש שעבר עליה. ביום חמישי שעבר הגיעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, שם העידה בשלב הטיעונים לעונש של אריק שכטר (25), אחד מתוקפיהּ. באותו דיון הישירה בראשונה מבט אל שניים מהתוקפים, שכטר ולירון הוברט, שישב לצדו.

אתמול אחר הצהריים, הגיעה לבית-המשפט פעם נוספת. השופט אילן שיף גזר את דינו של שכטר, ושלח אותו ל-11 שנות מאסר בפועל. השופט לא חסך מלים קשות, שבהן ביטא את הזעזוע מהתקיפה וההתעללות האיומה שעברה פוגל באמצע ינואר השנה.

העונש שגזר השופט שיף חמור במיוחד ביחס לרמת הענישה המקובלת במערכת המשפט הישראלית, אלא שאת פוגל זה לא מספק. "אם אני הייתי יכולה, לבחור כזה הייתי נותנת 25 שנה", אמרה פוגל בשיחה עם ynet. "שיילמד מקצוע בכלא, או שיירקב שם. הרי היו הרבה מקרים. אנשים לא יודעים מה שנעשה כאן. שדדו אישה בת 81 בירושלים וקשישים מבת-גלים - זה נורא מה שנהיה פה. והכל בגלל שהם לא מפחדים.

"אחד שיכול לעשות דבר כזה - יש לו רצח בעיניים. רואים עליו שהוא יכול להרוג את האבא והאמא שלו. אני מפחדת גם היום. אם אני יוצאת לנהוג ברכב שלי, אני מסתכלת למטה לראות שלא שמו לי משהו. אני כבר לא מאמינה.

• לחצו כאן לקריאת גזר הדין של התוקף, אריק שכטר
  

"אצל בחור אחד מהנאשמים מצאו סידור עבודה. פעם הוא הולך אצל הזקן הזה, ופעם אצל הזקנה הזו. עוקבים אחרי הקשישים, ואתה לא יכול לדעת מי זה. עקבו אחרי בלילה של השוד. אחרי שהתאלמנתי לקחתי לי כלבה קטנה, שיהיה איתי מישהו בדירה, והם עקבו אחרי כשיצאתי איתה לטיול".

"את זקנה מלוכלכת ושקרנית"

כשפוגל חוזרת לספר על אימי הלילה שבו התעללו בה השלושה, גרונה נחנק מדמעות, אך היא זוכרת כל פרט. היא מספרת כי האור כבה בדירה בראשונה ב-21:10. "יצאתי עם מגב, ועם המקל שלו הרמתי את השאלטר. אחר-כך התקשרתי לבת שלי ואמרתי לה 'אמא שלך גיבורה, הרמתי את השאלטר לבד'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עשיתי את זה, כי תמיד בעלי – שנפטר פחות משנה לפני זה – היה עושה את זה.

"לא עברו חמש דקות, ועוד פעם החשמל כבה. יצאתי שוב. לא הספקתי לחזור, ושלושת החבר'ה נטפלו אלי ודחפו אותי לדירה. אם רק הייתי מספיקה להיכנס לפניהם, הייתי מצליחה לנעול את הדלת. שלושה מנעולים יש לי מאז שפרצו אלי בפעם הראשונה, ומוט של ברזל שהייתי סוגרת איתו.

פוגל (במרכז) היום בבית-המשפט (צילום: דורון גולן)

"הם התחילו להרביץ עם מכות חשמל ועם סיגריות שכיבו לי על הגב. התחננתי לפניהם, 'רבותי, אין לי כסף. תיגשו לארון'. אמרתי 'תוציאו את התיק והארנק. אם יש לי כסף - תיקחו'. אמרתי להם, 'יש לי נכדה אחת. היא נמצאת עכשיו בצבא. אני רוצה לראות אותה גדלה. אני נותנת לכם את המכונית שלי במתנה'.

"הם אמרו לי, 'את זקנה מלוכלכת ושקרנית, יש לך 30 אלף דולר'. אמרתי להם, 'אם היה לי 30 אלף דולר, הייתי נותנת לכם - רק שתיתנו לי לחיות. גם אם היה לי 100 אלף דולר'. מה זה כסף לעומת החיים? ככה אמא שלי שילמה לגרמנים והצילה את החיים שלנו בשואה. כל אחד מוכן לקנות את החיים שלו בכסף.

"הם לא רצו לשמוע. הם דיברו ביניהם ואמרו, 'מה נעשה עם הגופה שלה? נזרוק אותה בים, שלא ימצאו אותה?' הם המשיכו במכות עד שכמעט התעלפתי. מזל שאחרי שהם יצאו, עוד היה לי כוח להרים טלפון לבת שלי. לא הייתי צריכה לדבר הרבה, והיא הבינה מה קרה ובאה".

"אני שרופה כמו חייל ששב משדה קרב"

במשך תקופה ארוכה שכבה פוגל בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם התאוששה מההתעללות. "לא היה חסר הרבה שאמות. אחרי סוף המעשה, אני שרופה כמו חייל ששב משדה קרב. עד היום אני לא יכולה לצאת מהבית בשמש, רק לפנות ערב, אחרת כל הגוף שורף לי.

"חייתי ארבעה חודשים עם מטפלת, כי הייתי במצב קשה. עוד יש לי חור באוזן, ואני צריכה לעבור ניתוח בה. כמו-כן אני צריכה לעבור ניתוח במעיים. בגלל כל מה שקרה לי ירדתי 10 ק"ג. אולי גם לפני זה לא הייתי מלכת היופי, אבל הייתי בנאדם חזק. אני ילידת 1940, ועבדתי ב-60 השנים האחרונות בתור ספרית. תודה לאל במקצוע שלי עוד יכולתי לעבוד. רציתי להמשיך לעבוד. עכשיו אני כבר לא יכולה".

כשחוזרים שוב לדון במשפט ובעונש שקיבל שכטר, פוגל ממאנת להינחם. מבחינתה, הוא עוד לא קיבל את המגיע לו. גם לא מבחינה כלכלית. "מה זה ה-20 אלף שקל האלה שהוא צריך לשלם? הרי מאז המקרה ובגלל מה שקרה, הוצאתי כבר קרוב ל-120 אלף שקל - הכל מהכיס שלי. אף אחד לא נתן לי עזרה בשקל.

"הוא ביקש סליחה, אבל מזה אני לא נהיית בריאה. הצלקות שלי לא מתרפאות מזה. לא תיארתי לעצמי שהוא יקבל עונש כל כך קל, כל כך מעט. לא רק בשביל ההרגשה שלי, בשביל הקשישים האחרים. הגיע היום שאנחנו לא יכולים לצאת מהבית מרוב פחד.

"המקרים הולכים ונהיים יותר גרועים. עוקבים אחרי קשישים שמוציאים כסף בבנק, ושודדים אותם. תולשים שרשראות מהצוואר של האנשים. מה נשאר לעשות? רק לשבת בבית כל היום? הייתי גרה במקום הכי יפה בחיפה, והיום עזבתי את הדירה ועברתי לדיור מוגן, כי אני מפחדת להיות לבד. פשוט מפחדת", מסיימת איטה בעצב רב.