נניח שאפשר היה למחוק את הזכרונות הקשים
חברתי ביקשה לעצמה לכבוד השנה הבאה גבר חדש, שישמש מעין טיפקס אנושי. האם זה מעשה הוגן, או שמא עלינו לבוא לקשר חדש נקיים ממש, ולא להפיל על אף אחד את משא העבר? ואם באמת אפשר למחוק זיכרון, מה עם הזכרונות הטובים?
שתינו עברנו השנה דברים דומים עם גברים, ויצאנו עם מפח נפש אחד גדול, מכולת זעם, ערימת פחדים בגובה של מגדלי עזריאלי, אבל עם הרבה תקווה לעתיד. ישבנו בביתה, שתי נשים כמהות לאהוב, לא מתוסכלות, נשים שנשרטו מגברים, והדמיון בין שני הסיפורים שלנו ממש מצמרר, בדיוק אותו סיפור.
לפני שיצאנו מביתה היא אמרה לי: "אני רוצה למחוק את הזכרונות, הם כל כך קשים, אני רוצה שיגיע גבר חדש וימחק את מה שהיה, זה יותר מדי קשה". היא ביקשה גבר חדש שישמש מעין טיפקס אנושי.
האם זה מעשה הוגן, או שמא עלינו לבוא לקשר חדש נקיים ממש, ולא להפיל על אף אחד את משא העבר? ובכל מקרה, איך עושים את זה, איך מוחקים זכרונות כואבים מגבר אחר וממשיכים הלאה?
כל הדרך לביתי חשבתי לעצמי אם אני רוצה למחוק את זכרונותיי הקשים מהקשר האחרון. האם לעשות לזכרונות הקשיםdelete, או save?
כשהגעתי הביתה פתחתי את עיתוני יום שישי, ושם חיכתה לי התשובה. במוסף "7 ימים" נתקלתי בכתבה מרתקת של דודי גולדמן ("ראש מחק", 24/8/07) על פריצת דרך מדעית של פרופ' ידין דודאי, ראש המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן ברחובות וצוותו. הם גילו כיצד ניתן למחוק זכרונות שלמים מהמוח, באמצעות חומר כימי.
מחק פנימי של כאב וסבל
יש גורם במוח שמשחזר את האירועים ומשמר אותם (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
הנה באה לה תשובה אלגנטית, בדמות חומר כימי, ממש כמו שיקויי קסם, המשמש מחק פנימי של כאב וסבל, שיסייע לנו לחיות חיים מאושרים יותר. הרי מי מאיתנו לא היה מוכן למחוק זכרונות כואבים? לכל אחד יש פצע. ואיך זה שאנחנו זוכרים מאורעות מצערים שקרו לפני שנים בבהירות כאילו קרו היום? פרופ' דודאי מצא לכך את התשובה: במחקר הוא גילה שתהליכי האחסון של הזיכרון ארוך הטווח בקליפת המוח נעשים באמצעות "מנוע מולקולרי", המשמר את הזיכרון, כלומר - מתחזק אותו ללא הפסקה. המשמעות היא שיש גורם במוח שכל הזמן עובד ומשחזר וזוכר את האירועים האלה. מדובר בזכרונות שהמוח מפעיל מחדש. המחקר מצא פתרון למחיקת הזיכרון, על ידי הזרקת חלבון ספציפי האחראי על אחסון הזיכרון לטווח הרחוק. החלבון מונע מהזיכרון להגיע לקליפת המוח, וכך הזיכרון מפסיק להתקיים.
לאורך כל הכתבה מתנהל דיון סוער בין אנשי המדע לאנשי הפילוסופיה. הפילוסופים טוענים שיש כאן בעיות מוסר, אתיקה, וזהות. שהזיכרון אינו רק זיכרון, אלא הזהות שלנו. כמו קטעי פילם בסרט שלנו, שמחיקתם תביא לאיבוד חלק מזהותנו. אנחנו ניזונים מהזיכרון כדי לספר לעצמנו את הנרטיב שלנו.
לפי הכתבה, המחקר מיועד לסייע למי שעבר חווית קשות כמו אונס, התעללות, הלם קרב, פיגוע טרור. אבל מה לגבי אהבה נכזבת? מי לא עבר או ראה מישהו שנפרד ממושא אהבתו וחש את כאילו עבר טראומה, כאילו משהו מת בתוכו ועולמו חרב עליו?
ובכלל, מתי זיכרון נחשב רע, באיזו דרגת חומרה? כל מי שאי פעם נפרד ממישהו ודאי היה נוטל את אותו חומר הכימי מיד עם הפרידה, הרי מי רוצה להתעסק בבוץ הזה.
אבל מה אילו היינו מזריקים את אותו חומר לאחר פרידה, ממתינים, ולאחר תקופת מה רוצים להיזכר בכל החבילה? מה אם אותו חומר כימי מוחק גם זכרונות טובים?
אני חושבת שכבר היום אנחנו מבצעים מחיקת זכרונות פיזיים. כל מי שעבר ניתוח פלסטי מחק חלק מעצמו. מי שעשתה ניתוח להגדלת חזה מחקה את החזה שהיה לה. מי שעשה ניתוח אף מחק את האף שהיה לו, שהיה חלק מהזהות שלו.
למה זה מסובך יותר למחוק זכרונות רעים מהמוח, אותם זכרונות שמונעים מאיתנו להתקדם בחיים? הרי יש נשים וגברים שננטשו על ידי אהוביהם ולא מצליחים להתאושש, להתרומם, על אף שהם רוצים בקשר חדש.
אולי כי אם ימחקו לנו את הזכרונות הרעים, איך נלמד מהם? איך לא נעשה את אותן טעויות?
כמו ספר עם פרקים טובים ופרקים פחות טובים
היום, אילו היו מציעים לי למחוק זכרונות רעים מהקשר האחרון, לא הייתי מסכימה. מכלול הקשר הוא כמו ספר: יש בו פרקים טובים ופרקים פחות טובים. הספר נמצא בספריה שלי, שילמתי עליו מחיר מלא. הוא שלי. ובעתיד, כשארצה, אוכל לשלוף את הספר, לעיין בו, להיזכר בטוב וברע, ולהשיב אותו למדף, שם מקומו. לא הייתי רוצה לגשת אל מדף הספרים של חיי ולגלות שאותו ספר נעלם כאילו לא היה.
לא הייתי רוצה לחיות חיים סטריליים, נטולי צער. אני חושבת שעלינו לכאוב, לאהוב, וכן, שישברו לנו את הלב כדי שנחוש שאנחנו חיים.
כל הזכרונות שלי הם חלק ממני, חלק מהסיפור משלי. וכמו שאידית פיאף שרה: "לא, אני לא מתחרטת על כלום".
ולא מוחקת כלום.
לפנייה לכתב/ת 
