אמא שאלה למה אני לא מביא אותה לארוחה (דלית - 1)

"מצביע על מבולבלים, שתי מילים, ארבע ושש אותיות".

הרכבת האחרונה מחיפה היתה די ריקה. השעה היתה קרובה ל-11 בלילה. תפסתי לי כסא ליד החלון, ובערך ביציאה מבת-גלים כבר ישנתי כמו אבן. בסביבות עתלית הרגשתי רעידות קצת יותר חזקות מאלו שרכבת ישראל מנפקת בדרך כלל. פקחתי חצי עין כדי לא לאבד את החלום, אבל משהו התעקש שאני אפתח את שתי העיניים. המשהו היתה דלית, שישבה מולי, ניערה לי קלות את היד ושאלה "מצביע על מבולבלים, שתי מילים, ארבע ושש אותיות".

בהתחלה הייתי בטוח שאני עוד חולם. אבל היא התעקשה. הזדקפתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו צוחק עלי, או שאני בסרט של סטיבן קינג. לא זה ולא זה. היא ישבה עם חיוך של "נכון שזה מצחיק שהערתי אותך בלי שאני מכירה אותך בכלל?" סידרה את התלתלים הענקיים שלה כאילו שחובה לאוורר אותם ושאלה "אתה כבר ער, נכון?".

עשיתי מין תנועה לא מחייבת עם הראש.

"אז יש לך מושג, או שאתה חוזר לישון?"

"על מה את מדברת?" שאלתי.

"נו? תשבץ היגיון!"

"בשביל זה הערת אותי?" רציתי גם להוסיף "אני מכיר אותך מאיפשהו שאת מעירה אותי?" אבל איכשהו ויתרתי.

"תישן בבית", אמרה והשתלטה לי על החיים. ככה, בפשטות ובהחלטיות.

דלית היא ארכיטקטית שגם מלמדת בטכניון ונוסעת לחיפה פעמיים בשבוע. היא נמוכה ממני באיזה 20 ס"מ, תלתלים כבר אמרתי, החיוך שהיה לה על הפנים כשהעירה אותי נמצא שם די קבוע. היא רצה חמישה ק"מ כל יום, כשהיא יכולה, ורואים את זה עליה. עד שהגענו לתל-אביב הספקנו לפתור את התשבץ עד הסוף, להחליף פרטים אישיים בסיסיים, ודלית גם לקחה את המספר טלפון שלי אם תצטרך פעם עזרה. חייכתי כל הדרך הביתה ושכחתי מזה.

יומיים אחרי זה, יום שישי אחר הצהריים, אני ישן. הצלצול של הטלפון כאילו חתך אותי לשניים. "'שוט בשעה' הוא אמר לפרחח". דלית, כמובן. "תגידי, את יודעת מתי אני נרדם, או שזה רק מזל אצלך?" שאלתי.

לצלילי הרדיו היא גררה אותי למיטה ואמרה "בוא נכיר קצת"

הלכנו ברגל אלי לדירה, וכשנכנסנו היא התחילה לחטט לי בדברים. לחטט לא בדיוק המילה הנכונה, אבל קודם כל בדקה איך הכל נראה, מה תלוי על הקירות, איזה ספרים אני קורא ואם המטבח שלי מסודר לשביעות רצונה. אחר כך היא ניגשה למערכת הסטריאו, הפעילה אותה במיומנות, ולצלילי תחנת רדיו מקומית גררה אותי למיטה ואמרה "בוא נכיר קצת".

כשהתחלנו, האחים והאחיות שלי ואני, לצאת מהבית, אבא ואמא עמדו על זה שנבטיח להם שבחגים אנחנו כולנו יחד לפחות לארוחה חגיגית אחת. עם הזמן התיאומים התחילו להיות יותר מסובכים, כי התחילו להיות מעורבים בני זוג, אבל איכשהו זה עבד. אני הייתי הקליל בין כולנו, כי גם הייתי רווק וגם הייתי הכי צעיר. לא שזה קשור, אבל היה נוח לבטל אותי.

מאותו יום לא עזבו אותי. חקירות. שאלות. רמיזות ובדיחות

יום שישי אחד אנחנו אצל ההורים שלי בסלון, ואשתו של אחי שאלה מי זו הבחורה שהיא ראתה אותי מטייל איתה איזה ערב. מאותו יום לא עזבו אותי. חקירות. שאלות. רמיזות ובדיחות. אמא, שכבר פחדה שאשאר רווק כל החיים, לא ירדה ממני. "למה אתה לא מביא אותה לארוחה? אתה מתבייש בנו? למה כולם יודעים לפניי?" ועוד מיני קושיות דומות.

כשהתקרבנו לפורים אמא אמרה שזה חג כמו כל חג אחר, ואני מצידי התחייבתי להביא את דלית. לדלית הבטחתי שאין על האוזני-המן של אמא שלי. אמרתי לה שאנחנו יחד כבר כמה חודשים והגיע הזמן.