מל גיבסון התקשר

על פניו, צריך היה להסיר את הכובע בפני "מלך של קבצנים", עיבודו החופשי-מאוד של אורי פסטר ל"ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים. העיסוק המפורש ביהדות, ליתר דיוק ביסודות היצריים שבה, ההסתמכות על טקסט מרכזי של ספרות ההשכלה העברית, ההתייחסות לעבר היהודי באירופה, זה שנמחה בעשן המשרפות, ואפילו השימוש בשפה מליצית-ארכאית (“חפצי הוא בסוס") – כל אלה אמורים היו להפוך את הסרט לכזה, שיש להסיר את הכובע בפניו. הבעיה היא, שאין כל כך בפני מה להסיר.

התנכרותו של הקולנוע הישראלי לכמה מהטקסטים המכוננים של השפה היידית, נבעה מהחיבור המסורתי שלו לאידאולוגיה הציונית שהעלתה על נס את שלילת הגולה. וכך, "היהודי החדש", שדימויו כלוחם ואיש מעש עמד בניגוד גמור לנרפותו של היהודי בן הגולה, רק טיפח את מושג הגולה כשלילי וראוי לכל גנאי. הקולנוע דובר העברית, החילוני במהותו, נמנע, על פי רוב, מלהתייחס למסורת הספרותית שהעמידה את ההוויה היהודית בגולה במרכזה, ויעידו על כך היוצאים מן הכלל - “טוביה ושבע בנותיו" ו"נס בעיירה" של מנחם גולן וליאו פילר, בהתאמה, לפי סיפורי שלום עליכם, כמו גם "שני קוני למל" שהעמיד ישראל בקר בעקבות אברהם גולדפדן.

"מלך של קבצנים". לא יותר מאשר קוריוז

מסופר פה בפישקה (שחר סורק), בלן חיגר בבית מרחץ בעיירה יהודית על גבול רוסיה-פולין, אי-אז במאה ה-16 (הסרט צולם ברובו בליטא). אחרי שהגויים פורעים בבני המקום (“פוגרום, יהודים, פוגרום", זועקת ליה קניג באחת הסצינות המשעשעות-שלא-במתכוון בסרט), משדכים אנשי הקהילה את פישקה לבתיה העיוורת (רובי פורת שובל ברגע מעורר מבוכה) בתקווה שבכך תוסר מעליהם קללת הפוגרומים. אלא שבתיה, כמסתבר, אינה עיוורת כלל, אלא חברה בכנופיה של יהודים פורעי חוק, ועוד בליל החתונה היא בורחת אל היערות. פישקה, היוצא בעקבותיה, נתקל שם בפושעים, גובר על מנהיגם, והופך מיד ללוחם אגדי המביס את אויביו באמצעות זרדי הבלן. עלילות הגבורה שלו מגיעות אף לאוזני קצין בכיר בצבא הרוסי, המציע לו לחבור עם אנשיו לשורותיו במלחמתם בפולנים כדי ליהנות עם ניצחונם מחסדי הצאר. במקביל מתאהב פישקה בביילה הנאווה (גילי סער), אף שעודו נשוי לבתיה השפלה.

ולסיום, רצח רבין

נראה ש"מלך של קבצנים" יכול היה לנסח משהו על המימד היצרי והאפל שביהדות והחיים על פי התורה (בדומה לנושאים המופיעים ביצירתו של יצחק בשביס זינגר, לדוגמה). עולם אכזרי, של סטיות ושיגעון. הדבר בולט במיוחד בסצינה – שמה חבל שאין עוד דומות לה בסרט – של חופה בבית הקברות, או בזו שבה הורג פישקה את פייבוש, מנהיג השודדים היהודים, תוך כדי אמירת קדיש. במקום, בחר פסטר להפוך את סרטו למשל בעל טונים אקטואליים המטיף לאחדות העם וכנגד הסכנות שבחברה מפולגת, ושסופו אפילו מהדהד את רצח רבין. כאילו שכל מיתולוגיה של גבורה יהודית בהכרח מקפלת בתוכה גם את זרעי הטרגדיה. אך זוהי נקודה מרתקת המוחמצת כאן לחלוטין, והתוצאה, למרבה הצער, גורמת לך בעיקר להיזכר בהבעת פניהם של הצופים ב-springtime for Hitler, אותו מיוזיקל כושל במתכוון שמעלה צמד המפיקים בסרט ההוא של מל ברוקס.

לא השפה היא שמכשילה את הסרט (אף ששימוש בלשון פיוטית-מדי כבר עמד בעוכרי סרט ישראלי אחר, “אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב" שביימה מיכל בת אדם), וגם לא העמדת הסצינות שמזכירה לא פעם מסכת בית ספר. אף לא הופעתו המונוטונית של שחר סורק, המפליא מכותיו בגויים באמצעות צרור הזרדים שבידיו. לא, מה שהופך את הסרט לאחד האירועים היותר תמוהים בחיינו הקולנועיים, הוא הבחירה של פסטר לעצב אותו כמעין "לב אמיץ" מהשטעטל, עם קטעי קרבות בלב יער עשויים ברישול מפליא. הדיון בתפיסת הכוח היהודית הוא פה, לפיכך, לא יותר ממיחזור של סיפור דוד וגוליית (שאגב, שב ונשמע ברקע), שבו הבלן החיגר הוא בן דמותו של הנער היהודי ששחרר את עמו מעריצות.

"מלך של קבצנים" – שמערך יחסי הציבור שלו הקפיד להצניע אותו מפני המבקרים – מעצב על הבד את דמותו של הגיבור היהודי הראשון, בגולה דווקא (ומבחינה זו, אין ספק שנעשה כאן מעשה חלוצי), אך מבלי בעצם להגיד עליו דבר, כולל לא כיצד הפך ממסז'יסט למצביא. הסרט, לפיכך, נותר ללא גיבור ממשי שאפשר, וצריך, להזדהות עמו. חבל, על כן, שאגדת הגבורה היהודית הזו תיזכר כלא יותר מאשר קוריוז, ושעלול לעבור זמן רב (מדי) עד שהקולנוע הישראלי יידרש שוב למקורותיה של הספרות העברית והיידית.