שבוע לפני שפגשתי אותו התחלתי עם הכדורים
אמא כבר התרגלה לשפוך כסף על פסיכולוגים, אבא נהיה זהיר איתי בכל מילה, אפילו האחים שלי ידעו לזהות תקופות רעות ונמנעו מלהציק לי. החברות שלי תמכו ואהבו אותי למרות הכל, כולם היו סלחניים כלפיי. כולם, חוץ מהבחורים
הכרתי את יונתן במסיבה שלא הייתי צריכה להיות בה. מובן שברגע שהוא פנה אלי עם איזה משפט נדוש חשבתי לעצמי "וואי, איזה מזל שבאתי למסיבה הזאת!" אבל עכשיו אני יכולה לומר שלא הייתי צריכה להיות בה. לא הייתי צריכה להיות בשום מסיבה ולא הייתי צריכה להכיר אף אחד במצב שבו הייתי.
הכימיה שלי מעולם לא היתה מדהימה. הפעם הראשונה שחוויתי דיכאון היתה בגיל תשע. לא ישנתי, לא אכלתי, הסתובבתי כמו זומבי בביה"ס והרופא לא הבין מה לא בסדר איתי, איך זה שילדה בת תשע כבר חושבת שהעולם זה מקום קשה ושהחיים הופכים למסובכים יותר ונסבלים פחות ככל שמתבגרים.
גם בגיל ההתבגרות הדיכאון ארב מעבר לפינה, ולא פעם שקעתי במשך חודשים ארוכים בתוך הענן האפור שלי. תמיד היו לי חברים והייתי ילדה יפה ועל פניו הכל נראה תקין, אבל עמוק בתוכי היה תמיד גם הנבט הזה של הדיכאון, וברגע שהקרקע היתה טיפה יותר פורייה מתמיד - הוא צמח ולבלב ופרח, הדיכאון, מילא אותי באפרוריותו.
אמא כבר התרגלה לשפוך כסף על פסיכולוגים, אבא נהיה זהיר איתי בכל מילה, אפילו האחים שלי ידעו לזהות תקופות רעות ונמנעו מלהציק לי. הבינו שלריב על השלט או המחשב איתי יכול להוביל בשנייה לים של דמעות. החברות שלי תמכו ואהבו אותי למרות הכל, כולם היו סלחניים כלפיי. כולם, חוץ מבחורים.
את רוב החברים שהיו לי לא טרחתי לידע, כמובן. התביישתי, פחדתי מהתגובות וידעתי שאף בחור לא ישמח להיכנס למיטה חולה.
הנחתי שהענן האפור ינחת על מערכת היחסים מתישהו
לחברים היותר רציניים סיפרתי. לא ציפיתי להבנה, ולרוב גם לא ממש קיבלתי. מסתבר שבנים סובלים מהתופעה הרבה פחות. היה לי חשוב לספר, כיוון שאני לא תומכת נלהבת של סודות בזוגיות, וגם הנחתי שהענן האפור יתחיל לרדת על מערכת היחסים באיזשהו שלב ורציתי להכין את הבחור לכל מה שיהיה.
כל יום היה אתגר חדש לסחוב את עצמי. צילום: נועה אייזנשטט www.noaiz.com
שבוע לפני שהכרתי את יונתן התחלתי לקחת כדורים. במשך חודשיים לא הצלחתי לישון, כל יום היה אתגר חדש איך לסחוב את עצמי. איך לעשות דברים. צריך ללמוד, לאכול, לדבר, לנשום. כל הדברים האלה הם אתגר ענקי כשאין טיפת כוח בגוף. הכדורים נתנו לי תקווה. הרופא אמר שהכל יהפוך לקל יותר ברגע שהם יתחילו להשפיע. פתאום ההר ייראה נמוך יותר ויהיה לי יותר כוח ומוטיבציה לטפס עליו.
התחלתי לצאת יותר, לאן שלא הציעו לי ללכת הלכתי. רציתי להיות בחברה, להכיר אנשים, רציתי לעזור לכדורים להשפיע.
יונתן נראה ילד טוב. הוא היה שקט ומצחיק בצורה משונה, אהבתי את המראה שלו ואת המבט שלו. הוא לא נראה מאיים בשום צורה, לא מהבחורים שיפגעו או ינצלו, ואני חשבתי שזה בדיוק מה שאני צריכה במצב הזה.
הפגישה הראשונה היתה קלילה ומשעשעת. יונתן גרם לי להרגיש מיד טוב ובנוח. יצאנו פעם נוספת באותו שבוע, שום לחץ, שום דבר מחייב. שני ילדים שמסתובבים קצת ונהנים. היה לי כיף, אבל לא הרגשתי שום שינוי אמיתי בתחושה שלי. חלפו שבועיים מאז התחלתי לקחת את הכדורים ולא היה שום שינוי בתפקוד שלי, לא הצלחתי לישון , אכלתי מעט, והימים נשארו אתגר.
אחרי כמה ימים יצאנו לאכול. לא הרגשתי טוב כבר בדרך, היתה לי בחילה וכאב ראש נוראי. ביקשתי מיונתן שיחזיר אותי הביתה. כל הדרך התנצלתי על זה שאני לא מרגישה טוב ושהרסתי את הערב. לא סתמתי את הפה לשנייה, ולפי ההבעה שהיתה על פניו גם הוא התחיל לסבול מבחילה ומכאב ראש. הייתי בלתי נסבלת. כשהוריד אותי בבית ביקשתי עוד עשר פעמים סליחה, ככה לדרך, ויצאתי מהאוטו.
חצי לילה בכיתי. לא בטוחה למה. הייתי בחרדה שלא ירצה לצאת איתי יותר, שאני לא אצליח לצאת מזה, שהכדורים לא ישפיעו לעולם ושאהיה אומללה לנצח. היסטריה חסרת מעצורים. לקראת הבוקר נרדמתי לכמה שעות.
ניסיתי להישמע רגועה למרות שפחדתי נורא
למחרת דיברנו, יונתן נשמע אדיש ומרוחק, ואני נלחצתי. ניסיתי להישמע רגועה למרות שפחדתי נורא וגם קצת כעסתי. למה לעזאזל הכדורים לא עובדים? למה זה מקלקל לי הכל? זה פשוט לא הוגן!
חשבתי להתקשר לרופא ולשאול למה אני לא מרגישה יותר טוב, או יותר נכון, למה אני מרגישה כאילו אני יורדת מהפסים, אבל החלטתי לחכות עוד קצת ולראות מה קורה.
למחרת התקשרתי ליונתן. היתה לי תחושה רעה שזה הולך ונגמר, שנמאס לו ממני. יונתן דווקא נשמע בסדר, נחמד כרגיל, קבענו שניפגש בערב ונלך אולי לראות סרט. שמחתי שהוא עדיין רוצה לראות אותי. מלכת הפרנויה טעתה – הבחור עדיין בעניין. אבל אחרי כמה שעות יונתן התקשר לבטל - חבר שלו בדיוק נפרד מחברה שלו והיה זקוק לקצת תמיכה נפשית.
במקום להבין זאת, כבחורה שכל חייה היתה זקוקה לתמיכה נפשית, לקבוע איתו ליום אחר ולאחל לחבר שירגיש יותר טוב, התרגזתי. אמרתי ליונתן שזה לא יפה לקבוע ואז לבטל ושלא התראינו כבר כמעט שבוע. שאני לא אוהבת שעושים לי קטעים כאלה ושאני לא מרגישה שמספיק איכפת לו ועוד כמה שטויות שאני כבר לא זוכרת. כנראה הדחקתי.
אני לא יודעת מה חשבתי, פחדתי שאולי זה תירוץ ושהוא לא רוצה לראות אותי, פחדתי שאם "אכנע" ונקבע ליום אחר הוא יחשוב שאני חלשה או לא מבינה רמזים. או שפשוט היה לי קשה להתרגל לרעיון שלא אפגוש אותו באותו ערב, כי חיכיתי לזה כל כך. אני לא יודעת למה אמרתי את מה שאמרתי, מה שבטוח זו לא היתה אני. זאת היתה בחורה מדוכאת שהכירה בחור נחמד בתקופה קשה והיא נקשרה וחששה לאבד אותו. יונתן אמר שהוא הולך לחבר שלו ושהוא לא יודע מה עוד להגיד לי.
ידעתי שהוא לא יתקשר אחרי שיחה כזאת, והוא באמת לא התקשר. מיטה חולה זאת מיטה חולה, למה שבחור שמכיר אותי שבועיים ייתן לי הזדמנות נוספת.
התקשרתי לרופא בבוקר ושאלתי אותו למה אני לא מרגישה יותר טוב. הוא שאל אם אני לוקחת כדור שלם פעם ביום אחרי הארוחה, כמו שהוא אמר. כמעט התעלפתי. אמרתי לו שאני לא זוכרת שהוא אמר את זה ושהרוקחת כתבה לי על הקופסה לקחת חצי כדור ביום. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
סיפרתי לו בטלפון שקצת התחרפנתי לאיזה בחור ושלא הבנתי למה הכדורים לא פועלים ושעכשיו אני מצטערת על איך שהתנהגתי. הוא אמר לי להיות סלחנית ולא לכעוס על עצמי, ושאם אני רוצה הוא פשוט ירשום לי פתק.
צחקתי. חבל באמת שאי אפשר להביא לבחורים פתק מהרופא.
האימייל של רוני
לפנייה לכתב/ת 
גם בגיל ההתבגרות הדיכאון ארב מעבר לפינה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
