לראות את הקולות
השופר געה בבכיו בקול צלול ורם בשדות גבעת-וושינגטון, ואני? בכיתי בליבי פנימה. ערב ראש-השנה מישל דור יוצא למסע אישי בעקבות השופר
בתעודת הזיהוי שלי כתוב כי אני יהודי. למען האמת זהו שם תואר בלבד בכל הקשור לדת - אני חילוני גמור הנהנה מכל מה שבתורה אסור: שרצים, שורה אינסופית של נשים בעברי הפרוע, כימיקלים למיניהם, והשבת לא מסמלת עבורי מאומה. מצד שני אני מודה ומתוודה שמאז שאני זוכר את עצמי כילד העניין הזה של "יהדות" עובר בי כחוט השני: הנה כאן אני על הכתפיים של אבא בפעם הראשונה בבית הכנסת, סופג את ריח המתפללים ואת קדושת המקום, שם אני בשולחן המפואר בארוחת החג, והנה אני מנסה נואשות לקרוא את ההפטרה של פרשת "וארא" לבר מצווה שלי.
לחוט הזה שהוא די פרום למען האמת, יש שני קצוות די חזקים: שניהם מתרחשים בבית הכנסת בו אני מקפיד לבקר לפחות ביום כיפור (עסקה טובה ביותר לדעתי - בתשלום אחד אתה מוחק את כל משכנתאות החטאים ולא צריך לפרוס אותה על גבי 365 תשלומים יומיים). קצוות שכל שנה גורמים לי לבכות, ממש כפי שגרמו לאבי ז"ל שהיה יושב לידי על ספסל העץ הפשוט ו"מתפרק" לרסיסים כשהם היו מתרחשים: הראשון זו השירה המרגשת של "אבינו מלכנו", והשנייה היא קולו הבוכה של השופר. אלו הם שני הצלילים היחידים שגורמים לי עד היום להשתתק ולקפוא, והתחיל לחשוב על עניינים קצת יותר עמוקים ממה שאני חווה בדרך כלל.
אז כשנתבקשתי לעשות כתבה על השופר - הצטמררתי. כיצד אוכל לתפקד אל מול הכלי הזה? הכלי שכל פעם חודר אלי בצלילו ולוקח אותי אל השורשים העמוקים ביותר שלי, המכוסים בעץ עם הפירות הכי חילונים שיש? החלטתי ש"אלך על זה" – המילים הנחשקות שהן "אור ירוק" ליציאה למשימה של הבוס.
איך עוברים "טסט"?
תיאמתי את המפגש עם כבוד הרב (משום מה עד היום זו הצורה היחידה שאני מוצא עצמי פונה אל כל רב באשר הוא) – דניאל דויטש, אשר הוסמך להיות "בעל תוקע"- (אחלה טייטל בעולם החילוני), תואר שבעולם הדתי מעיד כי הוא "בעל רישיון" לתקיעה בשופר."זה לא כזה מסובך", צוחק הרב, ומסביר שבמבחן בודקים את זמן התקיעה ואיכותה: "אני מתאמן המון ומאוד גאה להיות 'בעל תוקע'. מה שמעניין הוא שמי שתוקע בשופר רצוי שיהיה גבר נשוי מעל גיל שלושים ולו ילדים בבית - כך שליבו נחמץ עליו בזמן התקיעה כשהוא חושב על הקטנים הממתינים לו בבית שיפרנס אותם, וכשהוא פונה אל ריבון האלוהים, הוא מתפלל מכל הלב".
דויטש הפליא בתקיעות בשופר ואפילו הציג לנו את ה"שופר התימני" העשוי מקרן של אנטילופה: "זהו שופר יפהפה שהרמב"ם אינו מאשר כיוון שהוא אינו של איל, אותו איל שהסתבך בשיח לאחר עקידת יצחק ונשחט והועלה כזבח על ידי אברהם אבינו. התימנים שמאוד מכבדים את הרמב"ם עירערו, אבל המשיכו להשתמש בשופר המיוחד שלהם, החלטה נבונה כיוון שכיום השופר נקרא על שם העדה ונחשב כאחד מהסמלים היפים שלה.
צלילי השופר שנשמעו בשדות הפתוחים של גבעת וושינגטון, כמה דקות מצומת אשדוד, הרעידו אותי כשהטלית המתנפנפת של הרב נראית מרשימה על רקע הנוף. "מתחת לטלית אני לובש את ה'קיטל' כי זה הנוהג בימים הקדושים אצל האשכנזים", מסביר לי דויטש, "ל'קיטל' משמעות כפולה: סיבה ראשונה היא להיות לבנים ממש כמו מלאכים, והשנייה להזכיר לאדם את יום המוות כיוון שה'קיטל' ממש מזכיר במראהו את התכריכים".
הרב השמיע לי כיצד השופר מחכה בנאמנות את בכיו של אדם, זאת לפי פרשנותו של אחד מפרשני התורה העתיקים אונקלוס, שממש התאים את התקיעות לסגנונות הבכי. על רקע השלווה געה השופר בבכיו בקול צלול ורם, ואני? עם כל הטריקים והשטויות שניתן לראות בסרטון הוידיאו – בכיתי בליבי פנימה.
אז עם קומץ היהדות שעוד נותר בקרבי שאני מנסה להנחיל לילדי - נותר לי רק לאחל לכולכם שנה טובה וגמר חתימה טובה, ובפעם הבאה כשאתם שומעים את קולו של השופר - תוכלו לעצום את עיניכם ולדמיין כיצד צלילו מלווה אותנו מזה אלפי שנים.
