אופנת בית התמחוי
גל התארגנויות העובדים של השנה האחרונה מלמד על שינויים בטעם הקהל: ככל שהפרטת שוק העבודה הופכת יותר ויותר ישראלים לקורבנותיה, כך מתגבשת ההכרה כי התארגנות היא הסיכוי היחידי למאבק על זכויותיהם
מול חנויות רשת קסטרו בתל-אביב, ירושלים וחיפה ניצבו ביום שלישי משמרות מחאה. הסיבה: סירובה של הנהלת הרשת להכיר בנציגות העובדים שקמה במרכז הלוגיסטי של הרשת ולקיים עימה משא ומתן על הסדר קיבוצי.
קסטרו לא לבד. בשורה של מקומות עבודה, מתארגנות בשנה האחרונה נציגויות עובדים בדרישה לחתימת הסדר קיבוצי. במרבית המקרים נעשה הדבר כדי למנוע הפרה גלויה או סמויה של חוקי העבודה, ובמקרים אחרים נועדה ההתארגנות כדי להיאבק גם כנגד הפרת כבוד האדם של העובדים. ההתארגנויות קמו לאחר שכשלון ניסיונותיהם של עובדים רבים לשפר את מצבם כבודדים הביא אותם למסקנה כי הם חסרי כוח מול המעסיק וכי רק באמצעות הסדר קיבוצי יוכלו להבטיח את זכויותיהם כעובדים וכבני אדם. ברב המקרים סירבו ההנהלות להכיר בנציגויות העובדים ולנהל עימן משא ומתן.
יחסן של הנהלות אלו לעובדיהן עומד לכאורה בניגוד למגמת "האחריות החברתית" שהפכה לאחרונה לאופנה בעולם העסקים הישראלי ומניבה שטף של תרומות מתוקשרות ומבצעים מיוחצנים. הוא מנוגד גם לאווירה הציבורית האוהדת לזכויות העובדים, כפי שבאה לידי ביטוי במאבק לזכותן של הקופאיות בסופר-פארם וברשתות שיווק אחרות לשבת במהלך עבודתן, או במחאה נגד ההתעמרות ב"עובדי הקבלן".
בית התמחוי הוא הגילוי המובהק של החמלה התאגידית המפרידה בין המדיניות הניאו-ליברלית לעוול שהיא יוצרת. באמצעות מילוי צרכיו הדחופים של העני כפרט מכשיר הגיון בית התמחוי את העוני כמדיניות; הדאגה למשפחה הבודדת מכשירה את המשך פירוק מדינת הרווחה; הקינות המתפייטות על גורל העניים משתיקות את הביקורת על מדיניות ההפרטה המחוללת אותה; והנזקקות ואסירות התודה של קורבנותיה של מדיניות זו מעקרות את המאבק נגדה. מעסיקים רבים בטוחים, כנראה, שכל עוד אופנת בית התמחוי שולטת, הזעזוע מניצולו של העובד הבודד לא יתורגם להתנגדות של העובדים כציבור למדיניות הניצול; ולכן, ברוח "האחריות החברתית" אפשר להוסיף ולפזר הצהרות רמות על דאגה לעובדים אך לסכל את התארגנותם.
ואולם, גל התארגנויות העובדים של השנה האחרונה מלמד על שינויים בטעם הקהל, וכי עמדתה של הנהלת קסטרו ומעסיקים אחרים כבר לא באופנה. ככל שהפרטת שוק העבודה הופכת יותר ויותר ישראלים לקורבנותיה, כך מתגבשת אצלם ההכרה כי ההתארגנות העובדים היא הסיכוי היחידי למאבק על זכויותיהם. האהדה לעובדי הרשויות המקומיות – כמו האהדה שלה זוכים עובדי קסטרו – החליפה את העוינות לעובדי חברת חשמל והיא מלמדת על שינוי המתחולל בדעת הקהל הישראלית: עייפות ממהפכת ההפרטה תביעה שהמדינה תיקח לידיה את האחריות לגורל אזרחיה וכמיהה לסולידאריות חברתית. שינוי זה מוצא ביטוי גם במהפך שחל במשמעותם של מושגים כמו "ועד עובדים" "הסכם קיבוצי" ו"שביתה", שמגילויים של דיכוי ממסדי הפכו למבשרי הסיכוי לשחרור אנושי.
פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
