"המוסד עמד להטביע ספינה סורית עם טילים מקוריאה"
משלוח ראשון של סקאד-C מצפון-קוריאה, הגרסה המשופרת לטילים שהיו לסדאם חוסיין, עמד לצאת לדרך בינואר 1991 על סיפונה של "אל-ירמוק". שני סוכנים מישראל שוגרו לקזבלנקה והגיעו לספינה. משימתם הושלמה, אבל ברגע האחרון ביטל שמיר את ההטבעה. פרק מהספר "המתנדב: ביוגרפיה של סוכן מוסד", מאת מייקל רוס וג'ונתן קיי, שתרגומו ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"
בספרו האגדי של ג'ון לה קארה "החפרפרת", ראש השירותים החשאיים הבריטיים, הידוע בשם הצופן "קונטרול", הצהיר כי "עבודת ביון טובה היא תמיד הדרגתית ומבוססת על מעין נועם". כך זה אכן מתנהל בדרך כלל בעולם הביון. אבל יש חריגות והמשימה שלנו בקזבלנקה, מרוקו, הייתה אחת מהן. ההוראה שצ'ארלס ואני קיבלנו ממפקדינו במוסד הייתה לזהות ספינה שמטענה טילי סקאד - מן הסוג שמשוגר אל ישראל - ולהטות אותה אל קרקעית הים. המשימה הזו לא תתבצע בהדרגה ולא בנועם. הספינה תוטבע, וסביר להניח שאנשי צוותה ילכו לעולמם.
הטילים לא היו בדרכם לעיראק אלא לשכנתה סוריה - עוד מדינה שהבעת' הרודני שלט בה. לא היה כל ספק בכוונותיה של סוריה לגבי הטילים הללו: לכוון אותם דרומה לעבר האויב הציוני השנוא. ישראל הביסה את סוריה בכמה מלחמות - כולל מלחמת ששת הימים. בשנת 1973 פלשה סוריה לצפונה של ישראל, אבל נהדפה בסופו של דבר לאחור. סוריה ויתרה מאז על הרעיון לתקוף את ישראל באמצעות כוח קרקעי קונוונציונלי - בעיקר לאחר התפוררותה של ברית המועצות, שהייתה בעבר ספקית הנשק של סוריה. דמשק חתרה במקום זאת לבניית מאגר טילים עצום, שבכוחו להמטיר מוות על ערי ישראל במקרה שתפרוץ מלחמה.
את ניסיונותיה של סוריה להעצים את יכולותיהם של הטילים הבליסטיים שרכשה עצרו בשלהי שנות השמונים ההגבלות שהטילה האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ונאסר על ברית המועצות למכור לדמשק טילי SS-23. בתסכולו הרב פנה נשיא סוריה חאפז אל אסד אל צפון קוריאה, שהציעה לו טילי סקאד C בעלי דלק נוזלי.
הסימן הראשון לשיתוף הפעולה בין שתי מדינות הרשע היה ביקורו בדמשק של ראש ממשלת קוריאה יי צ'ונג אוק באביב 1990. תוצאת הביקור הייתה חתימה על הסכם "שיתוף פעולה הדדי" בתחומים "טכניים ומדעיים" מוגדרים - לשון נקייה להעברות נשק. תודות לשני מיליארד דולר שסוריה הייתה אמורה לקבל ממדינות המפרץ בתמורה לחלקה בקמפיין נגד עיראק, אסד יוכל בקרוב מאוד לפתוח בהילולה של רכישת טילים.
בסוף שנת 1990 נכנסה סוריה לשלביו הסופיים של המשא ומתן החשאי עם צפון קוריאה לרכישת טילי סקאד C - הגרסה המשופרת לטילי סקאד B, שהיו בשימושו של סדאם. כמובן שהשותפות העסקית בין שתי המדינות לא נעלמה מעיני ישראל. לצפון קוריאה לא היה כמובן דבר וחצי דבר נגד ישראל. ולו תל אביב הייתה רק מבקשת, פיונגיאנג הייתה מוכרת טילים גם ליהודים. צפון קוריאה - אז כמו גם היום - הייתה המקבילה העולמית לסוחר הסמים השכונתי. למנהיגיה לא היה אכפת כלל מי יתפוצץ לרסיסים; העיקר שהכסף יגיע.
משלוח הסקאדים הראשון נועד לצאת מצפון קוריאה בינואר 1991 על סיפונה של אל ירמוק, שהייתה בבעלות משותפת של סוריה וירדן. על פי המודיעין שלנו היו בה לפחות 24 טילי סקאד C היישר ממפעל הייצור, כולל עשרים משגרים. הספינה הייתה אמורה לשוט בנתיב עקלקל אל הנמל הסורי לטקיה שבים התיכון, דרך כף התקווה הטובה ותעלת סואץ. רב החובל של אל ירמוק ביקש להימנע ממפגש עם ספינות צי ארצות-הברית, שסיירו באזור המפרץ הפרסי כחלק מהמאמץ המלחמתי נגד עיראק, ולפיכך הודיע לחברת "לוידס אוף לונדון" שיעד הספינה הוא קפריסין.
הערכותיה של סוריה, שלפיהן ידה של ארצות-הברית בכול, הייתה מופרזת בעליל: האמריקנים היו מקובעים בסדאם ולא היה להם שמץ של מושג מה זוממים הסורים, שהיו להלכה בעלי בריתם. אבל אגף המודיעין של צה"ל, אמ"ן והמוסד עקבו אחרי המשלוח בתשומת לב רבה.
הכיוון: קזבלנקה
יחידת "קיסריה" של המוסד העבירה צוותי לוחמים מדרום מזרח אסיה ועד אפריקה למעקב צמוד אחרי הספינה. אנחנו היינו אמורים להיות החוליה הסופית בשרשרת המודיעין הישראלי, שתאתר את אל ירמוק לפני שתגיע ליעדה הסופי. היינו אמורים להיכנס לפעילות כשהספינה תבצע עצירה אחרונה לתדלוק ואספקה בקזבלנקה, לפני כניסתה לים התיכון דרך מצרי גיברלטר.
צ'ארלס ואני נפגשנו באחת מדירות המסתור שלנו לתדרוך לפני היציאה למשימה. דירות המסתור הללו הן למעשה דירות שנשכרו על ידי סייענים שהם סוכנים מקומיים, לשם פגישות חשאיות וכדי לשמש מקום שהלוחמים יוכלו להסתתר בו מפני שירותי הביטחון המקומיים. הסייענים לא ידעו עבור מי ולאיזו מטרה שכרו את הדירות. הם רק העבירו את המפתחות לנציג המטה שמצדו העביר להם כספים, כדי לוודא ששכר הדירה אכן ישולם. מאחר שהם היו תושבים מקומיים, לא עוררו כל חשד ולא היה צורך לספק להם מסמכים זרים כמו דרכונים וכיוצא באלה.
את המידע על מסעה של אל ירמוק ועל מטענה קיבלנו מקצין מודיעין שישב בתל אביב. זקנו העבות והסנדלים
גינוי עכשווי
צפון קוריאה: ישראל הפרה הריבונות של סוריה
סוכנויות הידיעות
משרד החוץ בפיונגיאנג יוצא בהתקפה חריפה על "תקרית המטוס" בשמי סוריה בשבוע שעבר. "צפון קוריאה מגנה בתוקף את הפלישה ומביעה סולידריות ותמיכה בעם הסורי", נאמר בהודעה שפורסמה
למרות הפילוסופיה הביטניקית שלו, הקמ"ן שאני מכנה "קרואק" הגיע מצויד בארסנל של מפות, צילומים וצילומי לוויין של הספינה. משימתנו הייתה לאתר את המטרה שלנו לכשתעגון בנמל ולהצמיד אליה מתקן ביות, כדי שחיל האוויר הישראלי יוכל לעקוב אחר תנועותיה ולהטביע אותה במימי הים התיכון. הרבה ספינות שטות בים התיכון ולא רצינו לעשות טעות. המשימה הזו אולי נשמעת קלה - משהו שג'יימס בונד היה עושה בין הקוקטילים - אבל בחיים האמיתיים יש מיליון ואחד פרטים שחייבים להיות סגורים. סיפור הכיסוי היה כרגיל השיקול הראשון בחשיבותו. איך נצליח להיכנס למרוקו, שלא לדבר על תחומי הנמל בקזבלנקה, בהתראה קצרה כל כך? איך נצליח להתקרב לספינה מבלי לעורר חשד? איך נצליח לחבר את המתקן כדי שגם יהיה סמוי מן העין וגם לא ייפול?
עם משקפי צלילה, חבל וגם ויסקי טוב
... נפגשנו עם סוכן פטפטן מחברה להובלה ימית, שדיבר אנגלית במבטא צרפתי, ופרשנו בפניו את הסיפור הבדיוני שלנו. הוא היה ידידותי מאוד, וצ'ארלס ואני לגמנו תה במשרדו שהיה שטוף שמש מרוקנית חמה. ביקשנו לראות את מתקני הנמל והוא הסכים. הוא אפילו הציע לקחת אותנו לארוחת צהריים ואנחנו נענינו. המטבח הצפון אפריקני משובח במיוחד, והמרוקני הוא בעיני גולת הכותרת. יש מעט מאוד מדינות בעולם שבהן הכנת האוכל כל כך אמנותית, הגשתו מלווה בגאווה כה רבה והוא נזלל בהתלהבות שכזו.
לאחר ארוחת הצהריים, כשהלכנו שלושתנו לנמל, צ'ארלס ואני זיהינו מיד את הטרף שלנו - עוגנת בין שורה של ספינות משא. היא הייתה קשורה לאחד מרציפיו הארוכים של הנמל, בדיוק במקום שקרואק - אלוהים יברך את נשמתו הביטניקית - הצביע עליו. צ'ארלס ואני אמנם קיבענו בזיכרוננו את צורתה ומאפייניה, אבל גם ילד בן חמש היה יכול לזהות אותה בקלות: שמה התנוסס על חרטומה באותיות רומיות וערביות.
כפי שקיווינו, האבטחה הייתה רופפת. על כן נוכל לחמוק בלילה בקלות לאזור הנמל. השטח היה מגודר אבל מלא פרצות. זה היה לפני 11 בספטמבר, ורשויות הנמל לא טרחו לקרוא את רשימת המטען וודאי שלא להשוות אותה לתכולת הספינה. חזרנו למלון והתקשרנו למטה לדווח על האיתור. קיבלנו אור ירוק והתחלנו לתכנן את החדירה ואת סיפור הכיסוי. הצעתי שניקח איתנו בקבוק ויסקי קטן (שקנינו מוקדם יותר באירופה) בתקווה שאם ניתפס נוכל להציג את עצמנו כצמד מלחים שיכורים. נתיז ויסקי על בגדינו וגם ניקח לגימה או שתיים כתוספת שכנוע. צ'ארלס, שהמשקה המועדף עליו היה סינגל מאלט, הסכים. הוא אפילו הציע שמכיוון שיש לנו חשבון הוצאות נקנה בקבוק של ויסקי משובח. "אני לא רוצה משהו שאני אצטרך לירוק," הוסיף.
לאחר פגישה נוספת עם חברת הובלה ימית אחרת השלמנו את ההכנות, ובעשר בלילה יצאנו אל הנמל. שנינו היינו לבושים בשחור. צ'ארלס נשא על גבו תרמיל קטן ובתוכו ויסקי, מגבת, בגדים להחלפה, משקפי צלילה, חבל מושחר באורך שמונה מטרים עם תפס בקצהו, פנס תת מימי קטן, ואת מתקן הביות עצמו שנצבע בצבעו של גוף הספינה. מתקן הביות היה מוצפן היטב. הטריק היה חיבור המתקן לספינה בדבק שנמס בהדרגה. הוא יחזיק מעמד במימי הים למשך כמה ימים לפני שיימס, והמתקן ייפול במקרה שהמשימה תבוטל. לא רצינו שהמתקן יתגלה כאשר הספינה תעגון במספנה, לאחר חודשים או שנים.
התקדמנו בזהירות ובמהירות לעבר נקודת הגישה הקרובה ביותר לספינה ועקפנו אזורים מוארים. הרגשתי כאילו אני שוב בצבא, והכיתה שלי מתקרבת לעיר אשר כוח עוין שולט בה. התקדמנו לאורך מסילת הברזל ששימשה את הרכבות להעברת מטען ואספקה מן הספינות ואליהן, עד אל ירמוק. עצרנו כשהגענו לנקודה שבה ירכתי הספינה נקשרו לרציף, כחמישים מטר מקצה הספינה. השתופפנו מאחורי כמה קרונות והכנו את מתקן הביות ואת הדבק. כשהכול היה מוכן הרכיב צ'ארלס משקפי צלילה, לקח את הפנס ויצא לכיוון הירכתיים.
לסיפור הכיסוי יש מגבלות. במבצעים רבים אתה מגיע לנקודה שאין טעם להשתמש בו, כי פשוט אין שום הסבר תמים ואמין למעשיך. לעומת זאת, האמת הפשוטה - "אני סוכן מוסד. אנחנו עוזרים לפוצץ את הספינה הזאת" - לעולם אינה אופציה. לכן הקפדתי תמיד להכין סיפור בדים כלשהו. במקרה הזה, צ'ארלס ואני התכוונו לטעון בלהט ששתינו עם כמה מלחים על סיפון אל ירמוק, וכשניסינו לרדת נפל צ'ארלס למים. סיפור לא אמין במיוחד וקל להפרכה. אבל הרבה אנשים הם פשוט עצלים - כולל מאבטחים ושוטרים: אם תספק להם סיפור שנשמע הגיוני ולו מעט, ויאפשר להם לסיים את חקירתם, הם יקפצו עליו בשמחה.
המתקן הוצמד לירכתיים
כשצ'ארלס התקדם לעבר הירכתיים, בחנתי את הספינה וראיתי שיש בה אורות אבל הסיפון ריק. ריח של דיזל מלוח נדף ממנה כמו מכל ספינות המשא. כניסתו של צ'ארלס למים לוותה בספלאש שנשמע היטב. עמדתי על המשמר והחזקתי בידי את תרמיל הגב. היה נראה לי שהוא נעלם להרבה זמן, ואז שמעתי אותו מגיח בדממה. זחלתי אל המים, השקעתי בהם את החבל המושחר וחיברתי את התפס לשפת הרציף. אם מישהו היה מופיע במקרה, הייתי מנתק את התפס, נותן לחבל לשקוע וצ'ארלס היה צריך לצאת בדרך אחרת.
צ'ארלס בחור חזק ואף שחיין וצוללן מעולה. ממה שידעתי על אימוני היחידות המיוחדות, טיפוס על חבלים היה חלק נכבד בהם. הוא תפס את החבל ובתוך שניות היה מחוץ למים. זרקור חבוי האיר לפתע ליד מסילת הברזל ומיד נסוגונו משם. "המתקן הוצמד לתחתית הירכתיים", אמר צ'ארלס בלחישה מתנשפת. "אבל זה היה די מבאס. יש קליפה עבה של שבלולים ועוד זבל". הדבר היחיד שעלה בדעתי להגיד היה: "כל הכבוד." הוא התנגב במהירות והחליף בגדים. ואז כל אחד מאיתנו לקח לגימה מבקבוק הוויסקי - מטעמים מקצועיים לחלוטין, כמובן. בעירה מענגת התפשטה בכל איברינו.
הנסיגה מהנמל הייתה ללא אירועים מיוחדים וחזרנו למלון הרבה לפני חצות. דיווחנו למטה שהמשימה בוצעה ומתקן הביות הוצמד. שנינו היינו שטופי אדרנלין, אבל פרשנו לשינה ברגע שהדבר התאפשר כדי לנוח לקראת הטיסה הארוכה הביתה ביום שלמחרת. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לנמל התעופה וטסנו לפריז לחניית ביניים. ההתרחקות מזירת המבצע לוותה בתחושה של הקלה עצומה. התקשרנו למטה ונאמר לנו שנציג מטעמו יפגוש אותנו באחת מדירות המסתור.
שמחתי שהמשימה כבר מאחורי. מלחמת המפרץ עדיין התנהלה, ואני ציפיתי בקוצר רוח להזדמנות לטוס הביתה ולראות את משפחתי. המתקפה האווירית המסיבית של מדינות הקואליציה בראשות ארצות הברית לא השפיעה על שיגור הסקאדים, ועדיין חששנו שסדאם יפנה מתוך ייאוש להשמדת עם. כשבוע לאחר מכן נאמר לנו שהטבעת הספינה בוטלה. כששאלתי למה, בשמץ של כעס ואכזבה, נאמר לי שאת ההחלטה קיבל ראש הממשלה שמיר עצמו. הוא העריך כי הסורים עשויים לראות בפיצוץ אל ירמוק פעולה מלחמתית. בנסיבות רגילות, שיקול מסוג זה לא היה מבטל את המשימה. אבל בהתחשב ברגישויות הקיימות ובעובדה שמלחמת המפרץ עדיין התנהלה, הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון. יתרה מזאת, האמריקנים היו עלולים לרתוח מזעם.
לדעתי, שמיר גם לא אהב את העובדה שחפים מפשע ישלמו בחייהם. אני חייב להודות שגם אותי זה הטריד. צוות הספינה הורכב בוודאי מאנשים חסרי אמצעים מן העולם השלישי, שהשתדלו להרוויח דולר או שניים כדי לשלוח הביתה. הם לבטח לא יכלו לדעת מהו מטענה. שמיר עצמו ביטל בעבר משימות חשובות פחות כשהיה סיכוי מזערי לכך שייפגעו חפים מפשע.
"המתנדב", בהוצאת ידיעות ספרים
עטיפת הספר
פנייה לקוריאה: אסד האב
צילום: איי אף פי
חשש לפגיעה בחפים מפשע: שמיר
צילום: מיכאל קרמר
מומלצים
