"פיגוז" של שנה
המלים השלוות נעלמו. אולי הן רק נחבאות באובך של ההמולה הכללית, מחכות לאיזו שעת כושר בה יונמכו מעט הטונים, מישהו יסובב את הכפתור של הווליום ויוריד דציבלים, ואפשר יהיה להתחיל ולהקשיב
לו הייתי זקוקה להוכחה נוספת לעוצמת הקללה בשנה החולפת, יכולתי למצוא אותה ב"הצופן". למי שלא ראה, מדובר בתוכנית טלוויזיה שהיא שעשועון אינטליגנטי. זה לא מיתרגם לרייטינג מפני שהתוכנית משודרת בערוץ 1. המנחה שלה, עמנואל הלפרין, הגה כה פעמים במהלך שידורה את צירוף המלים "הגמר הגדול", ואף על פי שהוא איש שהאירוניה אינה זרה לו, המשיך ואמר אותן כאילו היו איתנו מאז ומעולם, כאילו לא היה מדובר ברעש מיותר ומזיק בחיי התרבות שלנו.
ברשותכם, לא נעסוק עכשיו בתכנים אלא במלים שעוטפות אותם. כי בלי "הגמר הגדול" לא ייתכן "שיא מרגש", בלי "מרגש עד דמעות" לא ייתכן "ספר שישנה את חייכם". בלי "חוויה של פעם בחיים" לא ייתכן "מופע מדהים" ובלי "סוחף" ו"מהמם", "מטלטל" ו"הורס". לא ייתכן "פיגוז" ו"פיצוץ" ו"משהו סוף".
העטיפה המילולית בתוכה מתנהלים חיי התרבות שלנו הולכת ומתהדקת סביבם באשד של מלים שלא מנסות לגעת אלא להכות. הן לא מפתות, הן תוקפות. הן מיועדות לשכנע אותנו שאנחנו בריות מורעבות לריגושים קיצוניים, שבלעדיהם אין טעם לחיינו כצרכני תרבות. הן הופכות את כל מה שהן עוטפות לתוכן ראוי לשיווק – במסווה של תוכן נחשק לצריכה.
אני כבר לא יכולה לקרוא עטיפות של ספרים, כי גם אם מחבריהן מלומדים עד מאד, הם נתונים באותו סד מילולי שמחייב אותם להתפעל ברעש גדול מיצירה בינונית שנקרתה לבית ההוצאה שלהם. הלא צריך למכור, וכדי למכור צריך להאדיר, ולמי אכפת בעצם אם המלים קרובות אל הדברים או מנותקות מהם לגמרי.
ואני כבר לא יכולה לצפות בקדימונים ובכל מה שמתיימר לתווך ביני לבין הדברים הגדולים הבאים, שוודאי יהיו גדולים ממידת אנוש ולפיכך תהיה שמורה ליוצריהם זכות ההגזמה והצעקה, חובת התיווך הכוחני והאלים בין הדבר לבין דורשיו, שנושאים את האלימות מן המסכים והאותיות המודפסות שלהם הלאה אל תוך חייהם: פחות מ"מקסים", "מדהים" ו"מהמם" כבר לא מתאים לתיאור חוויות של יום יום, כמו חיוך של ילד או ארוחה במסעדה או מחווה זעירה של חבר לעבודה או שולחן של חג או צימר בגליל. המלים השלוות נעלמו. ואולי הן רק נחבאות באובך של ההמולה הכללית, מחכות לתורן, לאיזו שעת כושר בה יונמכו מעט הטונים, מישהו יסובב את הכפתור של הווליום ויוריד דציבלים, ואפשר יהיה להתחיל ולהקשיב בלי להיהרס ולהינמס ולהיות בהלם מוחלט או באלם מוחלט לנוכח החוויה המילולית.
בין "נס" לבין "טרגדיה", בין "מדינה שלמה עוצרת את נשימתה" לבין "אסון גדול נמנע" – זה הטון, זה הווליום וזו הקללה. היא לא נולדה בשנה החולפת. היא רק מתגברת ותופחת וממדיה וקולה הופכים מבהילים יותר ויותר.
אינני יודעת כיצד מחזירים את המלים הציבוריות בחיי התרבות שלנו – כולל חיינו הפוליטיים – לממדיהן הטבעיים. נחוץ כאן איזה מאמץ משותף של התנתקות מן ההיסטריה אליה התמכרו יצרני המלים ובה נדבקו גם דוברים אזרחיים לגמרי, שכבר חוששים – ובצדק – שאם לא יצעקו, לא יקשיבו להם והם ומילותיהם יילכו לאיבוד בהמולה הגדולה.
אם הישועה לא תבוא מן המלים, אולי צריך מנגינות. בשקט, בלי מאמצי שיווק רעשניים, הפכה תפילה שקטה אחת ללהיט ענק. בעצם, המלים "להיט ענק" מחווירות לעומתה ונדחות ממנה בבושת פנים. אם לא שמעתם בשנה החולפת את "אנא בכוח" בלחן המיוחד כל כך של עובדיה חממה ובביצוע אהוד בנאי ואחרים, החמצתם אפשרות ללמוד לדבר אחרת. בטון המדוד, האיטי והשלו של תחילת התפילה, בווליום שמכבד לא רק את הדוברים והמזמרים אלא גם את הנמען, יהא זה הזולת המאזין או האל היושב במרומים. בהבנה של הפער בין "אנא בכוח" לבין החובה שלא להשתמש בכוח כששרים. והנה, כשמגיע משהו שיופיו פלאי ופתאומי כל כך, באמת אין מקום למלים ההורסות והמכלות כדי לתאר אותו. הנה באמת הדבר הגדול הבא, והוא לא זקוק לשמות תואר כאלה. כן יירבו דברים גדולים, כן תרבה ענווה סביבם בשנה הבאה, שתבוא עלינו בשקט – ולטובה.
אריאנה מלמד
צילום: גבי מנשה
מומלצים
