מערכת החינוך: שנת תיאום ציפיות
על-מנת להסיר את הקללה הרובצת מעל החינוך בישראל ולפנות לדרך חדשה, יש תחילה צורך להכיר גם במציאות המרה. הנחות עבודה מציאותיות ובוגרות יותר עשויות להניב מציאות אופטימית הרבה יותר
דומה שככל שהישגיה של מערכת החינוך בישראל צוללים, כך גדלות היומרות של קברניטה ועסקניה. בעוד אלה חולמים על העלאת מעמד המורה, מאות אלפי הורים שוברים את הראש מהי השיטה היעילה ללמד את ילדיהם לפתור בעיה בחשבון; בעוד הקברניטים מפנטזים על תלמידים בעלי יכולת "מחשבה עמוקה", מסתיידת המערכת עם אלפי מורים חסרי יכולת חשיבה בכלל.
אפשר ואף רצוי לחלום, אך אל לנו לשגות באשליות. על-מנת להסיר את הקללה הרובצת מעל החינוך בישראל ולפנות לדרך חדשה, יש תחילה צורך להכיר גם במציאות המרה. הנחות עבודה מציאותיות ובוגרות יותר עשויות להניב מציאות אופטימית הרבה יותר.
בראש ובראשונה כדאי למתן את הציפיות: לא ניתן להעלות באורח משמעותי את מעמד המורה - בוודאי לא כשמדובר בציבור של מאה אלף מורים, בוודאי לא כשמנסים להשפיע על כך באורח ישיר, ובוודאי לא כשהמודל הרצוי הוא לא פחות ולא יותר מאשר יאנוש קורצ'ק. ובכן, אם היו בנמצא מאה אלף יאנוש קורצ'קים, ייתכן שלא היינו נדרשים למערכת חינוך כלל.
לכן, יש לנסות להשפיע על מעמד המנהל. המנהל, כמו המפקד, הוא מרכז הכובד של המערכת. מנהל שבידיו הסמכות והאחריות, לטוב ולרע, ישפיע בתורו על מעמד המורה, ובכך גם על הישגי בית ספרו באופן אפקטיבי יותר ממטה שמן, מסואב וקבוע היושב בירושלים.
מדובר גם על הגדרת עקרונות הניהול הבסיסיים. במערכת החינוך בישראל הגורם היחיד העומד למבחן הוא התלמיד - לא המורה, לא המפקח ובוודאי שלא השר הממונה. חברה עסקית שהייתה מתנהלת עם זיקה קלושה כל כך בין הנמדד לבין המדד, הייתה מזמן פושטת רגל. אך כשמזכירים לעסקני החינוך את המילה "ניהול" הם מיד מזדעקים וטוענים שחינוך אינו עסק ושלא הכל מדיד. עסק או לא עסק, דבר אחד ברור וידוע: מה שלא נמדד לעולם לא משתפר. הואיל ואף אחד במערכת החינוך לא באמת נמדד - כלומר, הולך הביתה אם הוא נכשל או מתקדם אם הוא מצליח - דבר לא משתפר.
יתרה מכך, בהעדר מדדים קונקרטיים וחד משמעיים, אפשר להמשיך ולהפליג למחוזות מופשטים, שלא לומר מופרכים. או אז יכולה שרת החינוך להכריז כי היא רוצה שתלמידים יפסיקו לשנן ויתחילו לחשוב. אך מוטב להכיר במציאות ולא לשגות באשליות שווא: לא כולנו מסוגלים או מעוניינים לחשוב מחשבה עמוקה. לכן, לפני שמציבים רף כל כך גבוה, מוטב להתמקד בדרישות צנועות יותר: במקום ללמד "חשיבה מתמטית", כדאי ללמד פשוט חשבון, במקום ללמד "הבנת הנקרא" כדאי להתחיל בקריאה. לפני כל יצירה גדולה בא שינון גדול עוד יותר. המוח לא יוצר יש מאין, אלא יש מיש. באורח אבסורדי כמעט, כלל שילדינו ישננו יותר, כך יגדל הסיכוי לחיבור יצירתי ומפתיע בין שדה מידע אחד למשנהו.
צריך להפנים שמי שמסוגל למחשבה עמוקה וליצירה יגיע לשם, כך או אחרת. האתגר של המערכת הוא ללמד את רבבות התלמידים "הרגילים" את הבסיס לחיים בחברה ישראלית מודרנית: מורשת, עברית, אנגלית, מתמטיקה, מדעים ואם אפשר גם קצת דרך ארץ. הדרך לשם עוברת דווקא בשיטה הישנה והאמינה: תרגול, משמעת עצמית ואחריות.
רפי ברזילי, יועץ אסטרטגי
לפנייה לכתב/ת 
רפי ברזילי
צילום: איציק קנטי
מומלצים
