על פני האדמה

"שלש רגלים תחג לי בשנה: את חג המצות.. וחג הקציר בכורי מעשיך.. וחג האסיף בצאת השנה... שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה'", נאמר בשמות כ"ג. עולה-לרגל (בארמית: "צליין") הוא אדם המוכן לנטוש את יומיומו הבטוח כדי להעפיל למקום קדוש, המצוי תמיד - גיאוגרפית או מטפורית - למעלה מן המקום שבו מתנהלת שגרתו. הוא יפנה לעצמו זמן, יתארגן מבחינה מנטלית וכלכלית וייצא לדרך, שבסופה צפויה לו חוויה של התעלות שתתחולל מתוך נהרת המגע עם הקודש.

גם הצליין החילוני של יצחק אורפז, זה שאין לו מקום קדוש, שצליינותו היא תנועת נפש, צמא חסר-מנוח, חיפוש דבר שאיננו בנמצא, "הולך כמי שנקרא, כמי שמכין עצמו לקראת התנסות או פגישה אחרונה"; הוא נכסף לגאולה המצויה מחוץ לתחומי העלילה והלשון של הסיפור. מוחו כופר באפשרות להיגאל, אך לבו ממשיך להאמין, והוא מתעקש לנסות את הבלתי אפשרי.

לכבוד חג הסוכות הממשמש ובא התבקשתי לכתוב על המקום שאני עולה אליו לרגל. אך אין מקום כזה, בעולמי: החיבור שלי לחג הסוכות הוא לא באמצעות מחוז געגועים קבוע, אלא דווקא באמצעות הארעי; הסוכה המספקת מחסה זמני, הסוכה שנועדה להיבנות ולהתפרק תוך שמונה ימים, כי אחרת אי אפשר להמשיך לנדוד הלאה, אי אפשר לבנות סוכה חדשה במקום אחר.

ר' יהונתן אייבשיץ גרס: "והנה יעצה לנו התורה בסוכות... צא מדירת הקבע ושב בדירת הארעי, להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע, וימינו כצל שבן-לילה היה ובן-לילה אבד, רוח נושב ואיננו, ומה יתרון לו לאדם תחת השמש.."

מה יתרון לו לאדם תחת השמש?

אני אינני מתייחסת לסוכה כאל המחשה עגמומית לארעיות הקיום האנושי, אלא כאל הזדמנות מתחדשת לעזוב מאחורי חפצים והשקפות, תוכניות ודעות, על מנת להתקדם, קלת צעד ומטען, למקום שעוד לא הייתי בו, לבנות שם סוכה אחרת מחומרים שיזדמנו לי במקום, להיות מופתעת תמיד על ידי הלא-ידוע ולשוב ולרענן את היכולת להשתאות.

לעלות-לרגל פירושו שיש בעולמך מוקד של רוח ורגש, אבן שואבת של כמיהה ואמונה, שאליה אתה שב וחוזר לעתים על אפך ועל חמתך, כי הנהייה אל מה שמעבר לחולין מתחזקת בך עד כדי התגברות על כל אינטרס אחר. למי שעולה-לרגל יש עניין נעלה מיום הקטנות של החיים; הוא עורג אל המטפיזי, הרליגיוזי, הדתי, הרוחני.

בעיני שלי - אין נעלה מן החיים עצמם, ואין מרתק מן השוני המרהיב שלהם.

על כן לא אעפיל לשום מקום קדוש - אלא אתנהל לי על פני האדמה הזאת מתוך סקרנות לגלות ומתוך נכונות לספוג, להרחיב את מנעד החוויות ולהעשיר את מרבצי הזכרונות. אבנה סוכה ואפרק סוכה, אסוכך אותה בענפי הדסים או דקלים או קנים, ואקפיד, כהמלצתו של ר' אייבשיץ בספרו "יערות דבש", על סמיכות שתאפשר לכוכבים לנצוץ פנימה. אבל לא כדי לקיים קשר עין עם שוכן השמים ולא כדי לעורר את רחמיו "על נכה-לב ועני היודע מצב שפלותו" - אלא על מנת לשמור על אשנבים פתוחים ליופי, שלמרות היותו רחוק מאות שנות אור, עצם קיומו הוא תמיד חגיגה.

ספרה של גבריאלה אביגור רותם "אדום עתיק" ראה אור באחרונה בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.