מה הסיפור שלנו
מהספרים החדשים של דתיים על הדתיים עולה כי המשפחה מתפרקת, פנימיה זה נורא והרבנים צבועים, אורי אורבך חושב שלמרות שנראה שאנחנו נראים רע, אנחנו יוצאים טוב
אני קורא בספרים שהמצב מה-זה על הפנים. מהספר של ידידי חנוך דאום אני מבין שללמוד בפנימיות של הציבור הדתי-לאומי זה סיוט עלי אדמות. הורים ששולחים או לפחות שלחו את הילדים שלהם לשם צריכים לקבל טלפון מיצחק קדמן.
מהספרים של יעל משאלי אני מבין שגם המשפחה הדתית-לאומית היא לא משהו. זה אמנם רק סיפור, אבל ממנו עולה תמונה קשה של ניאופים ובגידות, רבנים מפוקפקים ונצלנים, ומערכות יחסים סבוכות כפי שרק סרוגי וסורגות כיפה מסוגלים.
מהספר החדש של נעמי רגן, שאותו טרם הספיקותי, אבל ראיון עמה כבר קראתי, עולה שהכל זה צביעות דתית מדהימה. לא רק החרדים הם חולירות, עכשיו מסתבר שגם הדתיים-לאומיים. כל מה שמעניין את הנשים זה בגדים באלפי דולרים הכובע, והרבנים הם צדיקים כלפי חוץ אבל אתה רק משחרר אותם לחמש דקות ואין להם אלוקים.
מזל שמדובר בספרות, ומיטב השיר כזבו.
כל הספרים האלה ועוד רבים אחרים שיצאו בשנים האחרונות הם פירותיהם של יוצרים שהחוויה הדתית ובעיקר החברה הדתית, היא מרכזית בעולמם. באמצעות הספרים אנחנו נחשפים בדרך כלל לצדדים הפחות מוצלחים שיש בנו, הדתיים, אבל בין השורות אפשר בהחלט לקרוא על יחסי המשיכה-דחייה של הכותבים לציבור ממנו הם באים.
נו, אז מה? אנחנו צריכים למרוט את שערותינו בזעזוע ולפרוץ בזעקות "מהרסייך ומחריבייך" בגלל שהתמונה לא מחמיאה? ממש לא.
אפשר ללמוד מגל הספרים האחרון רבות על הדתיים. יש די והותר נושאים שמקבלים לראשונה ביטוי ספרותי פופולארי ושופכים אור על תופעות שלא היה איפה לכתוב עליהן ולבטא אותן לרוחב או לעומק. על משפחות דתיות מפורקות, על דתיים שאינם דתיים, על מיניות ופנטזיה, על החיים בהתנחלות ועל ערכים שאינם עומדים במבחן, על העמדת פנים, ובכלל על חטאים שחטאנו לעצמנו ועל כל מה שהוא חוויה אנושית ודתית.
החידוש הגדול בפרץ היצירה הזה הוא בכך שהדתיים מגלים שהחיים שלהם דווקא מעניינים. שהעולם הפרטי והמיגזרי שלהם דווקא כן ראוי לתיעוד אמנותי ולחשיפה. עשרות שנות אלם של החברה הדתית הגיעו לקיצן בשנים האחרונות. מה שהתחיל לפני עשרים-שלושים שנה בעיתונות המיגזרית המצומצמת, המשיך אצל משוררים משובחים, מגיע בשנים האחרונות בגדול אל מסכי הטלוויזיה והקולנוע, ואפילו לבימת התיאטרון. עכשיו מצטרפת גם הפרוזה, וזה לא כל-כך חשוב אם אנחנו יוצאים "טוב" או "לא טוב" ביצירות האלה. מה שחשוב הוא שהמקום של הדתיים והחברה הדתית מסופר מנקודת המבט של בני החברה הזו, ובאופן שמעניין כנראה את הציבור כולו. מזה אנחנו יוצאים טוב מאוד גם כשאנחנו יוצאים רע.
אנחנו לא מצוינים ומושלמים כמו שאנחנו רגילים לחשוב ולכתוב ואנחנו לא גרועים כל-כך כפי שניתן להתרשם מהמתואר בספרים האחרונים, הטובים והפחות טובים. תסלחו לי שאני מעניק לכם אבחנה בחצי-שקל, אבל כמו כולם - גם לנו יש יתרונות וחסרונות.
אלא שהיתרון הגדול והמעודכן שלנו אינו במה שכתוב אלא דווקא באופן בו אנחנו מקבלים את גל הספרים עלינו ומתוכנו. אני לא רואה היסטריה נגד אלו ש"מוציאים עלינו שם רע" בספריהם, ואיש לא קורא להחרים ולנדות את הסופרים (טוב, טוקבקים זה לא נחשב). אנחנו כבר מספיק בוגרים להבין שיצירה לא נמדדת בכלים בהם נמדד יריב פוליטי, מבחוץ או מבפנים ושסופר איננו דובר. מצד שני אנחנו גם לא עומדים על הטריבונה ומוחאים כפיים לכל שטות שנכתבת עלינו רק בגלל שמישהו משלנו מצליח פתאום. כתבו? אז כתבו. נקנה? או שכן או שלא. אי אפשר לקנות הכל כשיש כבר ממש מדף מלא מעצמנו.
זהו פרץ של יצירה שמגלה כי בחצר הקטנה שלנו קורים כנראה הדברים הכי מסעירים בחברה הישראלית. דווקא בגלל שזו יחסית חברה אידיאולוגית וצפופה. גל הספרים והיצירות של דתיים על דתיים מוכיח כי השתחרר השסתום שעצר כל-כך הרבה שנים ביטוי עצמי ואישי. דוס לדוס יביע אומר. אז אפשר להגיד במנוד-ראש על סופר אחד שהוא קצת מתוסבך ועל אחרת שהיא מתוסכלת, על יוצר משלנו שנהיה בכלל שמאלן, ועל יוצרת שהיא בכלל לא דוגמה. אבל במקום להזעיף גבות ולהיכנס לחרדות (לדאום יש כדורים מומלצים למקרים כאלה), יותר טוב לקחת כוס תה, ולהירגע עם ספר טוב, עלינו. יש עכשיו הרבה.
