יש שרים זיגזג
סיפורו של עמי אילון הוא סיפורו העצוב של ציבור לא קטן, שחוזר ושב אל בית הממכר הפוליטי כדי ל"השתקר" ולהשתכר מעוד מוצר חדש בלתי בדוק ומפוקפק שעולה על המדפים
גם אם רבו מעשיה של ממשלת אולמרט בתשס"ז, לא נבלעה בהם לחלוטין הבשורה שיצאה ממשרד הביטחון בצאת השנה החולפת: עמי אילון ייכנס לממשלה כשר בלי תיק
מיד בפרוס השנה החדשה. נקל לשער מדוע ההכרזה על הכניסה לממשלה לא נעשתה בקול תרועה רמה כיאה למעמד של מינוי מיניסטר, גם אם לא צויד בתיק. אולי היה זה מפאת הבושה שעוד נותרה ואפשר שהיה זה משום מראית העין הציבורית, ואפשר שאלה כמו אלה כפו את צנעת הבשורה של המינוי.
מכל מקום, למרות ברכת הדרך השמורה למי שנתפש בידי רבים עד לא מכבר כתקוותה הלבנה של מפלגת העבודה, אפשר שמקצתנו נשתומם על איך זה שמי שקבע אך לפני חודשים ספורים כי "אולמרט חייב להתפטר" אץ – אחר כבוד או בלעדיו – לקפוץ על עגלתו. וייתכן שנתקשה להבין איך מי שטוען כי "מסקנות ועדת וינוגרד מלמדות על כשל אישיותי כולל של המנהיגות בישראל" נכון בנפש חפצה לבוא בצל קורתה של אותה מנהיגות. יכול להיות אף שנתמה איך מי ששב וקבע כי "הציבור הישראלי מאס במנהיגות המבוססת על מניפולציות" עושה הכל כדי לשבת בחיקה של אותה מנהיגות, מבלי שחלילה, ייגרע משהו מאמונתו הגמורה שהוא עצמו מסמל מנהיגות אחרת, "מנהיגות של אמת".
שר בזיגזג
"עמי אילון יהיה שר לענייני מיקרופון"
אטילה שומפלבי
אפילו מקורביו של השר המיועד מבינים שלא יהיה תוכן רב לתפקידו כשר בלי תיק. "הוא לא עמד בפיתויי השררה", תוקף פינס.
למרות כל זאת, איש לא ייקח מהחבר עמי את הטון הנחרץ והבטוח שבו הוא יכול להודיע קבל עם ועולם על ה"זיג", כשללא שהייה רבה הוא גם מצליח לסור אל ה"זג" ולעשות זאת בטון לא פחות החלטי ותקיף.
אפשר כמובן להקפיד בזוטות ולראות בהתנהלות זו – החל בקביעתו מלפי כמה שנים כי הוא לעולם לא ייכנס לפוליטיקה; עבור לאמירתו המפורשת שיש להפיל את הממשלה לאלתר, שמיד אחריה טען שיש לשמרה למרות הכל כי האלטרנטיבה היא ביבי; וכלה בהבטחתו הנחרצת שהוא בממשלה זו לעולם לא יישב, וכהרף עין לשאת ולתת כדי לקבל את תיק החינוך – משום הוצאת שם רע לזיגזג ולפוליטיקה הישראלית, ככל שניתן עוד לדבר בה סרה. אלא שהסיפור האיילוני בזיגזג הוא הרבה יותר סיפורו העצוב של ציבור לא קטן, בעיקר ממחנה פוליטי מסוים, שחוזר ושב אל בית הממכר הפוליטי כדי ל"השתקר" ולהשתכר מעוד מוצר חדש בלתי בדוק ומפוקפק שעולה על המדפים.
זה קרה לציבור זה לפחות ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות – עמרם מצנע ב-2002, עמיר פרץ וציפי לבני, ועכשיו עמי אילון - וכנראה זרוע "המוצרים החדשים הפוטנציאלית" עודה נטויה. הילולה של ייפוי וקילוס – בייחוד של באי המחנה שנוהגים בימים כתיקונם כקמצא בר-קמצא ככל שנוגע הדבר במתן קומפלימנטים וקשירת כתרים – הייתה חלק חשוב בעיצוב תפאורת הרקע של "עלייתו לגדולה" של כל אחד מארבעת "גיבורי-התהילה-התורנית".
אמירות כמו "מנהיג מסוג אחר", "עידן חדש", "תקווה חדשה", "אישה מדהימה" חזרו ונישאו בפי רבים, כולל אנשי רוח ותקשורת רבים, על אף שאיש מבין "ארבעת המופלאים" לא ניחן, בטרם נישא על כפיהם, בניסיון רלוונטי שיכול היה להצדיק ולו מקצת מהשבחים שבהם הולעט והואבס. שלושה מתוך הארבעה הצליחו לגרום לפחות לחלק מחסידיהם לעבור תהליכי התפקחות ונטישה לא קלים עם חמרמורת לא בטלה בצדם, ואילו האחרונה עדיין מהווה מוקד משיכה של חבורות חסידים, בעיקר מהמין השוטה.
מענה לשאלה "מה גורם לאנשים רציניים וביקורתיים לשוב ולהתמסר לשארם וירטואלי שמדיפות דמויות פוליטיות מסוימות, עוד בטרם הוכיחו עצמן במשהו ועל אף אכזבות חוזרות ונשנות מקודמיהן" – אינו פשוט כלל ועיקר. ככל הנראה סיבה אחת מתנשאת מעל כל האחרות: הרצון העז בשינוי המציאות הגורם להם להיתלות כמעט בכל דמות פוליטית המפיקה ולו שביב של תקווה שביכולתה להגיע לשלטון, ולהאדירה גם במחיר של הפקדה מודעת של ההיגיון ושיקול הדעת למשמורת.
“כשהעיוור תומך בפיסח, שניהם מצליחים להתקדם", אומר פתגם שוודי עתיק, ועבודת הצוות הזו יאה כמובן הן לחסידים המקבלים מעת לעת את מנת האשליה התורנית, והן לנשואי הערצתם הנבנים מאותה הערצה, גם אם לא לחלוטין ברור מי ראוי למי יותר ומתי נעצרת התקדמותם.
ד"ר שאול רוזנפלד הוא מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
