לגעת באוורסט: מסע בטיבט חלק ב'

אם אתבקש לדרג את רשימת המדינות היפות בעולם, אין ספק כי טיבט תופיע בראשה: יופייה ניכר מכל עבר, ומהפנט את עיניי המטיילים עד לכדי התאהבות טוטאלית באדמה ובעם הטיבטי.

אחת הנקודות המעניינות והמסקרנות בטיבט, הוא כוח הטבע הרוחש בה. שרשרת הרי ההימלאיה הגובלים בה לכל אורכה, יוצרת תופעת טבע מרשימה ביותר: מצד אחד, שרשרת ההרים הגבוהה בעולם, כשלשפתם מדבר צחיח; ומנגד, בצד השני של ההרים, בנפאל, צמחייה פורחת בירוק עד.

השוני הרב משני צידי ההר הוא תוצאה של מצב אקלימי מרתק: הרכס, שגובה פסגותיו מתנשא מעל ל- 8,000 מטר מעל פני הים, חוסם את מעבר העננים מנפאל והודו צפונה לכיוון טיבט, והגשם יורד כמעט אך ורק מדרום לרכס ההימלאיה. שם, הנוף עשיר במרחבים אינסופיים משופעים עצים, פרחים, ועלים ירוקים. בטיבט, לעומת זאת, הנוף המדברי שולט בכל.

אולם, בחודשי המונסון, בין יוני לספטמבר, פורחים בטיבט שדות השעורה, שיבולת השועל והחרדל. אלו מעוררים את השממה והופכים אותה נווה מדבר צבעוני, חם ויפהפייה.

היופי ניכר בכל מקום. טיבט (צילומים: איתי שביט "עולם אחר")

רגשות התפעלות עזים

הדרך הטובה ביותר לטייל במרחבי ההימלאיה היא בג'יפ. הנתיב, ברובו, סלול ונוח, אך לעיתים גם משובש ועקלקל. הנוף שנראה מבעד לשמשות הרכב מהפנט: בנסיעה בגובה של כ-4,000-5,200 מטר מעל פני הים, עם מעבר בין שבעה רכסי הרים, מתגלה הטבע בשיא תפארתו ומעורר רגשות עזים של התפעלות.

לאורך ההרים שבצד הדרך, מתנופפים דגלי תפילה בודהיסטים בצבעי לבן, כחול, ירוק, אדום וצהוב. הצבעים השונים מסמלים את חמשת יסודות הבודהיזם: אש, אוויר, מים, אדמה ורוח. על דגלי התפילה חקוקות מנטרות בודהיסטיות, והרוח בנושבה משננת את התפילה לארבעת כנפות תבל והתפילה נאמרת מעצמה.

הרוח משננת את התפילה

הניגוד בין המדבר היבש לבין הדגלים הצבעוניים יוצר מרקם צבעוני חי ותוסס בגוונים צבעוניים ועשירים. הכחול משתלב בצבע השמיים, הלבן עם המים הזורמים בנהרות ובאגמים, הצהוב בשדות החרדל, והאדום מזכיר את צבע הגלימה המסורתי של הנזירים.

"דרך הידידות" המרהיבה שאסור להחמיץ, יוצאת מלהאסה בירת טיבט ומסתיימת ב"גשר הידידות" בעיירה זאנגמו על גבול נפאל. הדרך קיבלה את שמה מממשלת סין, כאות הוקרה לברית ולשכנות הטובה עם נפאל.

מעדן גורמה וערימת גללים

כפרים רבים ממוקמים בשולי הדרכים - החל מכפרים קטנים המונים כמה עשרות תושבים בלבד, וכלה בכפרים בהם עד עשרות אלפי תושבים. המקומיים מתפרנסים מחקלאות, והמשפחה כולה עובדת בשדות, מהסבים ועד לנכדים הקטנים. כולם עוסקים בגידול הירקות, בתבואה ובמלאכת הקציר.

מגדולים ועד קטנים, כולם עובדים בחקלאות

מרתק לראות ילדות טיבטיות זעירות מדלגות בדרכים כשסל עמוס בדברים טובים קשור לראשן. עם זאת, הורים רבים בוחרים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר

הממוקמים בכפרים הגדולים. כך מוצאים עצמם הילדים הקטנים צועדים מדי יום קילומטרים רבים כדי לרכוש השכלה.

למרות הקשיים הרבים שבחיי המדבר, ועל אף המחסור באמצעים אלמנטריים דוגמת חשמל, גז או עץ לבערה, מצליחים הטיבטים לשרוד ולחיות בצורה סבירה. כך, למשל, אוספים הטיבטים את גללי היאק, ומרדדים אותם לכדי עוגות קקי, שאותם הם מדביקים על קירות הבית החיצוניים עד להתייבשותם. לאחר מכן, הם עורמים את מעדן הגורמה לערימת גללים עשירה וממנה מייצרים חומר לבעירה ולחימום.

הפאנצ'ן לאמה הנעלם

אחת הערים המרכזיות, הממוקמת לאורך הדרך, שיגאטסה, העיר השנייה בחשיבותה אחרי להאסה הבירה. בעיר גר בעבר הלא רחוק הפאנצ'ן לאמה, שהוא השני בהירארכיה הטיבטית אחרי

הדאלי לאמה. מזה 12 שנה משמשת בתפקיד הפאנצ'ן לאמה דמות מעוררת מחלוקת, שלא מקובלת על כל העם הטיבטי, למרות שהוא עדיין רוחש לה כבוד מסוים.

ראשיתה של המחלוקת היא עם מותו של המנהיג הקודם הפאנצ'ן לאמה ה-10. על פי האמונה הטיבטית, הממונה לתפקיד הוא מי שהנשמה של הפאנצ'ן לאמה הנפטר מתגלגלת לגופו. במקרה הנוכחי, היה זה גֶדהוּן צ'וקי ניימה ילד בן 6 מאזור מבודד בצפון מזרח טיבט.

אותו ילד, הפאנצ'ן לאמה החדש, הוכתר בטקס מפואר. אך לרוע מזלו, עם סיום טקס ההכתרה, העלימו השלטונות הסיניים אותו ואת בני משפחתו מעל פני האדמה. השלטון, כמובן, ביקש להכתיר לתפקיד מועמד מטעמו. עד היום לא התגלה מה עלה בגורלו של הפאנצ'ן לאמה ה-11. 

על גג העולם

"דרך הידידות" יכולה בקלות להיחשב לאחת הדרכים היפות בעולם, אם לא היפה שבהן. מרהיב במיוחד הוא היום האחרון שלה, היום שבו חוצים את רכס ההימלאיה במעבר היחיד האפשרי לרכב, בין טיבט לנפאל.

אך גם לפני כן, סטייה קטנה מהדרך הרגילה, שניתן לעבור בה רק באמצעות ג'יפים, מביאה את המטייל לנקודה הקרובה ביותר אל האוורסט - אל הבסיס שממנו רק מטפסים מקצועיים יכולים להמשיך להתקדם.

התצפית על ההר מרהיבה ומהפנטת: האוורסט מביט מנצח ובודד על העמק שלפניו, כל כך קרוב וכל כך קשה לטיפוס. שם מתגלה הטבע בשיא כוחו ויצירתו, והפסגות המושלגות של הר האוורסט מעבירות צמרמורות בגוף. כשמגיעים אל המקום אפשר להבין מדוע השיב ג'ורג' מלרוי, על השאלה מדוע הוא מנסה להעפיל לאוורסט במילים "כי הוא שם".

הקטע האחרון של "דרך הידידות" הוא ללא ספק שיאה של הדרך. התחלת הקטע עוברת בוואדי רחב ידיים צמוד לנהר שלאורכו מבצרים עתיקים רבים שנועדו לשמור מפני כניסתם של אויבים לטיבט מכיוון נפאל. בהמשך, הופכת הנסיעה לטיפוס מתון ונוח.

ההרים מרתקים ומהפנטים מכל מקום 

לקראת סוף הטיפוס מתחילות לצוץ פסגות ההימלאיה בפנורמה של 180 מעלות. בטרם מספיקים להתרגש מהתגלותה של פסגה מושלגת אחת מימין, מיד נגלית לעין פסגה מושלגת משמאל, ואחריה עוד אחת ועוד - פסגות אדירות יפהפיות.

כל המראה המרהיב הזה נחשף בהדרגה ומתנקז לתצפית אחת מרהיבה בפאס (מעבר הרים), שממנו מתחילה הירידה לעבר חציית הרכס והגבול עם נפאל. אין תאור מילולי שיכול להכיל את המראות, אין תמונה אחת היכולה לצוד אותן - רק לקחת אויר להתבונן ולהכין כוס קפה חם, אין תחושה עילאית מזו.

המשכה של הדרך מזמן אף הוא הפתעות מרהיבות לרוב. שינויי הנוף המתרחשים בתוך דקות ספורות, ובהן מתחלף המדבר החרב והצחיח בירוק עד מלא צמחייה, אור וצבע. הנופים הם כה מהממים, שממש אין ברירה, מי שרוצה לראות וליהנות, צריך להגיע...

בכתבה הקודמת: איתי שביט נסחף אל טיבט, שהיא לא רק המדינה הגבוהה ביותר בעולם פיסית, אלא גם הכי גבוהה מבחינה רוחנית, ונשאב אל האווירה המיוחדת שבה.

• הכותב הוא מדריך טיולים בארצות ההימלאיה בחברת הטיולים "עולם אחר"