דביר קודשי הביאני
המקום שאליו תעלה הסופרת יהודית רותם לרגל, הוא כה עמוק וצפון עד שלפעמים היא לא בטוחה שהוא קיים. פרויקט מיוחד
איך הגעתי לגינת בית המלון ההוא בירושלים, עם מי הגעתי וכמה זמן שהיתי שם, איני זוכרת היום.
המראה היה כל כך מפעים, כל כך מרהיב ועוצר נשימה, עד שכל הכרוך באותו ארוע נמחה כליל מזכרוני, חוץ מגילי המשוער – בת ארבע עשרה בערך ונוחה עד מאוד להתרגש – והזמן – חול המועד סוכות, אחד משלושת הרגלים שבהם עולים יהודים לירושלים, עיר הקודש.
עמדתי מול דגם בית המקדש הזהוב, שניצב על תלולית מוגבהת ודמה לטירה עתיקה, ובלעתי אותו בעיניי.
אנשים, נשים וטף סבבו סביבו והמו המיה חרישית ומלאת כבוד. הכל היו לבושים מחלצות חג ופניהם לוהבות מהתרגשות. איש נשוא פנים עמד על בימה קטנה והעתיר שבחים על האומן-האמן שהצליח לדייק כה בפרטי המבנה, בחומה סביבו, במזבח, במנורה ובשאר כלים. הכפלתי בדמיוני את המקדש שלעיניי מאות מונים וניסיתי לשוות לו את גודלו ואת רישומו שמכבר. מרוב התפעלות ומורא נסתר מן המקום.
שורה מתוך מזמור החנוכה ("מעוז צור") שיושר בעוד קצת יותר מחודשיים מקדימה להתנגן בי – "דביר קודשי הביאני". כמה הייתי רוצה גם אני להיות מובאת – כמו פסיכה הנישאת בידי רוח הזפיר אל מעונו של אמור – אל דביר הקודש שלי – לא לזה המוכר, המדוגם, הציבורי, הספון בזיכרון נעוריי, אלא למקום הכי פנימי עמוק ונסתר שלי, כה עמוק וצפון עד שעצם קיומו דומה עליי לפעמים כתעתוע שאני מתעתעת בעצמי, ואולי לא היה מעולם?
דביר הקדוש שלי הוא המקום הטמיר והנעלם, ההיולי, החושיי והאמיתי שלפני היות המילים. ממנו, כמו באר מים חיים, אני מעלה את חומרי נפשי, מכיתות מכיתות וקרעים קרעים וחוטים צבעוניים מסתלסלים וחסרי פשר, ובתהליך ניסי שאין לו הסבר יוצרת בהם איחוי ושזירה, כאילו הייתי גאסה היפהפייה, טוות השטיחים בסרטו של מוחסן מחמאלבף. אם מזלי מאיר לי פנים והנס מתממש, נארג ספר חדש.
עד כה כתבתי שבעה ספרים (כולל ספר הילדים) והתהליך כבר מוכר לי. המקום והזמן מתמזגים בי – המקום הפנימי הנכסף, שהוא גם רווי ייסורים מאין כמוהו, הוא זמן הכתיבה שבשבילי הוא הקרוב ביותר לאושר. אחר כך מתרחשת הדינמיקה ההכרחית הסכיזופרנית כמעט, בין ההתכנסות פנימה לשם כתיבה, לבין הליווי הפומבי של ספר חדש היוצא לאור.
אני מאחלת לכל סופר (וגם לעצמי) לזכות בשבחי הביקורת ובאהבת הקוראים ולשהות ארוכות ברשימת רבי המכר, אך אני יודעת היטב היכן נמצאת הארקדיה שלנו, של הסופרים למודי הסבל, היא נמצאת במקום הפנימי הנסתר ההוא, שאליו אנו חותרים בייאוש עמוק, באי ביטחון כרוני, בשקיקה איומה, בחרדתו של מי שכורה מנהרת הצלה שממנה (אולי) יבוא עזרו. כמה מאושרים ואומללים הם הסופרים, אוקסימורונים מהלכים שכמותם, שמקור אושרם הוא גם מקור עינויים, כי חיפושם אחרי המקום הפנימי הזה מתחדש עם כתיבת כל ספר נוסף, ועם כל ספר חדש הם מגלים שאין להם עליו שום בעלות.
אני מניחה מאחורי גווי את קללותיה של השנה החולפת שלא נשאה לי פנים. בחג הסוכות השנה אהיה בעיר הולדתי בודפשט, ושם, תוך הסתחררות בזיכרונות העבר המרים מתוקים של משפחתי, אחתור שוב אל אותו דביר כמוס בנפשי. ואז, על סף ייאוש, תעלה בזיכרוני שורה יפהפייה, מנחמת ומעודדת משל אדון המשוררים, רבי יהודה הלוי: "דרשתי קרבתך בכל לבי קראתיך, ובצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".
לפנייה לכתב/ת 
