כשהעתיד התיישב לצידי בארוחת החג

הזמן: ערב חג שני של ראש השנה.

המשתתפים: הגברים יושבים ומדברים אקטואליה, הגברות מתזזות בין המטבח לשולחן החג, כמו מלצריות באחת ממסעדות המזון המהיר.

אבל אז מגיע רגע הקונצנזוס: עיני כולם נשואות אליי, הרווקה התל אביבית, ואיש איש בתורו מוצא לנכון להביע דעה על אורח חיי - דעה שניזונה כמובן מאגדות אורבניות ו/או סטריאוטיפים מסדרות טלוויזיה בפריים-טיים על החיים בעיר הגדולה (כולה 25 דקות נסיעה, אבל רחוקה מנטלית 25 שנות אור לפחות):

"נו, אצלכם בעיר הגדולה, רק מבלים כל הלילה וחושבים רק על הרגע..."

"נו, אצלכם בעיר הגדולה, כל היום מבית קפה אחד לבית קפה אחר..."

"נו, אצלכם בעיר הגדולה, רק עוברים כל ערב ממסיבה למסיבה..."

ועוד משפטים דומים הנזרקים לחלל האוויר, כשמאחוריהם פואנטה אחת ויחידה: המלך הוא עירום, אבל אין אף ילד שצועק את זה (בעצם יש, אבל על זה מיד בהמשך). אז המבוגרים מאגפים את ה"בעיה" ורומזים: "פלא שאין פה אף אחד לצידך, אם כל מה שאתם עושים שם בעיר זה לחיות את הרגע ולהתלבט איזה קפה יותר איכותי ומה הולך להיות ה'שחור הבא'?"

הילדה הקטנה שכן העזה להצביע על מערומיו של המלך עשתה זאת דווקא בתמימות, ללא שום כוונת ביקורת: "יש לך חבר?" שאלה אותי, ובעודי שוללת קיומו של אחד כזה כרגע, היא פשוט חיבקה אותי ואמרה "חבל". ללא ביקורת, ללא גלגול עיניים, במין תמימות שרוצה לדעת איך זה יכול להיות שלבת דודתה הגדולה והנחמדה אין חבר, כי זה מה שיש ל"בנות גדולות".

לא כל בחור בעיר הוא בעל פוטנציאלי שיעזור לפנות צלחות

באותו רגע, אלמלא הייתי חנוקה מהתפוח בדבש ומשאר מנות ראשונה, שניה, שלישית ועיקרית, הייתי כבר מוכנה לעמוד במרכז הסלון בבית הוריי ולצעוק: "כל אחד ואחד מכם, בעלי המשפחות שהתמסדו, מוזמן לערב אחד בחייה של רווקה תל אביבית, לראות שלא תמיד כל הנוצץ זהב. לא כל בחור בעיר הוא בעל פוטנציאלי שיעזור לפנות צלחות עם סיום ארוחת החג". ואז הייתי ממשיכה (נו, אני דרמטית...) " וכל אחד מכם מוזמן לערב דוגמה, לשבת איתי מול המחשב ולראות ששלל הבחורים שיש לעולם הווירטואלי להציע נראה אולי גדול, אבל לעיתים נראה כמו חור שחור השואב את הבחורים הטובים ומציע רק כאלה שרוצים לזיין, במקרה הטוב, או לזיין רק את השכל, במקרה הרע...."

הוא יחמיא לאמא על האוכל ("אה, זה כלום, באמת...")

הוא מצידו יגיש לאמא שלי את הפרחים ("באמת לא היית צריך"), יישב ליד השולחן ("נו, תזוזו ותפנו לו מקום, אז מה אם יש מקומות קבועים ב-20 שנה האחרונות"), יניחו על ראשו כיפה ("זה רק לברכות, אחרי זה אתה יכול להוריד"), יחמיא לאמא על האוכל ("אה, זה כלום, באמת..."), יחמיא לאבא שלי על הגינה המטופחת ("חכה חכה, ואראה לך את הדשן החדש שקניתי במיוחד לעצי הפרי"), ינהל שיחה קלילה עם הילדים הקטנים ("אז אתה מבטיח שאחרי האוכל תשחק איתנו טאקי?"), יחמיא לסבתא שלי שהיא לא נראית בגילה ("נו, טוב, ואתה יודע מה עברתי בחיים?").

מי ייתן והשנה כבר ישבתי לצידו של עלם חמודות בתור עתידו, ואהפוך להיות ההווה שלו במהלך השנה. ואני מצהירה קבל עם ועדה, שאם וכאשר זה יקרה, אני אפילו מוותרת על הגפילטע של סבתא, ואת ארוחת החג הבאה נעשה אצל ההורים שלו...

• השם בדוי, התחושות - אמיתיות
  

אימייל