האם מכירת-חמץ היא "ישראבלוף" של ההלכה?
שאלה:
בכל שנה בערב פסח אני מתחלחל מחדש למראה הרב הראשי חותם בטכס חגיגי על מכירת החמץ לגוי, וכולו מדושן עונג. גם הפרוזבול, היתר מכירה, היתר עיסקא וכו' אינם מרנינים את לבי. האם למי מהרבנים יש האומץ להבהיר את עניין ההערמה, האם מדובר ב"ישראבלוף" בלשון העם בהלכה? (אורי, כפר-סבא)
תשובה:
שאלתך היא שאלה טובה המקיפה הרבה נושאים ואנסה לענות בקצרה. עד כמה שאני יכול להשיב על נושא מורכב זה.
התורה היא מערכת חוקים, שקובעת על פי כללים בכל מצוה ומצוה כיצד להתנהג. חכמים, לאורך כל הדורות, מצאו היתרים מיוחדים למקרים מיוחדים שהתעוררו באותו זמן - על-פי הכללים של התורה, כדוגמת מכירת חמץ. התורה אוסרת שיהיה ליהודי חמץ, אך אין איסור לגוי להחזיק בבעלותו חמץ בפסח. כאשר נוצר מצב שליהודי יש חמץ בכמויות גדולות, ודבר זה היה מצוי מאוד בעבר כאשר יהודים רבים עסקו במסחר של יי"ש ובירה העשוים מחמץ, חכמים קבעו שיכול היהודי למכור את החמץ, ובכך הוא לא עובר על איסור חמץ שהתורה אסרה, כיוון שזה תואם את הכלל שאמרה התורה שאם החמץ של הגוי אז אין איסור.
כך גם יש להסביר את הנושאים האחרים. אין זה בלוף כהגדרתך, אלא יש כאן מציאות שמותרת לפי הכללים של התורה, ולכן חכמים תיקנו והתירו את הדברים. בכל נושא יש לבחון מה היתה תקנת חכמים ומה היה הצורך שגרם לתקנת חכמים, אך תמיד הדברים אינם נגד דין תורה אלא על פי הכללים של התורה באותו נושא. (משיב: הרב שמואל נחושתן)
