הקונפדרציות שבדרך: עיראק, סוריה ואיראן
תהליך התפוררות המבנה הלאומי במזרח התיכון צובר תאוצה בעקבות הנעשה בעיראק. מבחינת ישראל - יש סיבה לאופטימיות
לא, זה לא יקרה כבר מחר וגם לא בעוד שנה. אבל, המזרח התיכון, שהיה מזה עשורים האזור היציב ביותר בעולם, מבחינת יציבות השלטון, עומד בפני שרשרת של זעזועים ותהפוכות שישנו בהדרגה את פניו, בעצם ימים אלה אנו צופים בראשית הדרך למזרח תיכון שונה ואחר.
תהליך התפוררות המבנה הלאומי שעוצב על ידי הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה - יצא זה מכבר לדרך. כוחות שהיו כבושים עד לאחרונה תחת מבנים דיקטטוריים נוקשים מרימים ראש. עיראק היא רק הנדבך הראשון, הזירה הראשונה בה מתגוששים התגוששות חופשית כוחות שהשתחררו באמצעות גורם חיצוני, מאחיזת החנק של שלטון דומיננטי ומדכא, שהיה עד היום המאפיין החברתי של המרחב דובר הלשון הערבית.
העוקב אחר המתרחש בעיראק בעיניים בלתי משוחדות, יכול לראות כיצד באמצעות טבח חסר מעצורים והדדי, מתרחש "ניוד אתני" מסיבי, המנקז בהדרגה את הקבוצות הדומיננטיות, כל אחת לאזור שליטתה העיקרי, מקדמת דנא. השיעים, הסונים והכורדים מתחככים זה בזה בקטל הדדי בעיקר באזורים בהם האוכלוסייה התערבבה זו בזו במהלך הדורות האחרונים. עיראק מתעצבת בהדרגה למעין קונפדרציה למרות שלכאורה קיים בה שלטון מרכזי. רמת האלימות המופגנת בתהליך, אינה יוצאת דופן במרחב ואינה מחדשת דבר. מה שמתפורר אינה התרבות המשותפת, אלא המבנה המדיני שנכפה על האזור מבחוץ, על ידי תרבות פוליטית ומדינית אחרת.
תהליך השינוי אינו הפיך, זו מגמה שתשליך בהדרגה על יציבותן של מדינות אחרות באזור ותדביק אותן באותו 'וירוס', מאחר והמבנה ששרר בעיראק עד סילוקו של סדאם חוסיין, מאפיין כמעט כל מדינה אחרת באזור, קרי: יריבות אתנית, שליטה של קבוצת מיעוט באמצעות דיכוי האחרות, זיקה בין הרכב הצבא ושירותי הביטחון לממסד הפוליטי על ידי מינוי נאמני השלטון ותמיכת הצבא ושירותי הביטחון בשלטון, עוני ופיגור משוועים מול השקעות אדירות בכוחות הביטחון, אחיזה הדוקה של השלטון במוקדים כלכליים, ובעיקר מעמד ביניים קטן מכדי שיהווה בסיס למשטר דמוקרטי.
התפשטות ה'וירוס' מהירה ביותר בלבנון. שם ,השיעים, בעזרתה של סוריה, מאיימים על אורח החיים השואף מערבה של העדות האחרות. אבל סוריה - במאמציה לבלוע את לבנון, ובהתערבותה העקיפה במתרחש בעיראק - מאיצה במו ידיה את התפשטות ה'וירוס' גם לקרביה היא. במו ידיה היא מחזקת דגם של התבדלות ואיום פנימי מצד קבוצת רוב המרגישה עצמה מופלת על ידי קבוצת מיעוט. הרוב הסוני הכולל בתוכו איסלאם קיצוני צופה ולומד מקרוב על המתרחש הן בעיראק והן בלבנון. התקוממות של הסונים, עשויה להאיץ התפתחות מבנה קונפדרטיבי גם כאן.
גם איראן אינה מחוסנת מפני דרישת קבוצות מיעוט לאוטונומיה ובהמשך, לשינוי מבנה הלאומיות וגיבוש מבנה קונפדרטיבי. אם ניקח בחשבון שגם המיעוטים הכורדי והאזרי באיראן, צופים מקרוב בתהפוכות בעיראק, ובעובדה שחלק ניכר מהנוער שלה מאמץ לעצמו ערכי תרבות מערביים. ההקצנה דהיום, עשויה לשמש דווקא קטליזטור לשינוי מבני בעתיד הלא רחוק.
מבחינתה של ישראל, תהליך ההתבדלות האתנית מחד, ויצירת מבנים קהילתיים על-לאומיים מאידך, יוצרים תנאי סביבה נוחים בהרבה לקבלת מדינה יהודית כחלק אינטגראלי של המרחב דובר השפה הערבית. זה אינו "חלון הזדמנויות" חולף אלא תהליך מובנה. במזרח התיכון נדרשת סבלנות וקור רוח.
הכותב היה ממייסדי תנועת המחאה לאחר מלחמת יום-הכיפורים
מומלצים
