ג'קי לוי: עם כיפה, כל מה שתעשה זה 'תוכנית דת'
גם אחרי שנים כבעל טור בידיעות, מגיש תוכנית בגל"צ וסטנדאפיסט, ג'קי לוי לא מרגיש חלק מהברנז'ה, וטוב לו עם זה. מצד שני, זה די עיצבן אותו כשהברנז'ה התייחסה לתכנים כלליים שהעביר כאל "תוכנית דת". אז מה הוא מציע לאמן הדתי המתלבט? וגם: מה אבסורד בטייץ של לוליינית הקרקס? לאחר חופשת קיץ, המדור "סיפור הצלחה" חוזר
כששואלים את ג'קי לוי ממי עליו לבקש סליחה ערב יום הכיפורים הוא עונה בלי היסוס: מאשתי, אמי וילדיי, על כך שאני לא נמצא איתם מספיק. וזה לא מפליא. אחרי שבחלומות הכי ורודים שלו הוא ראה את עצמו כ"רב פורים שמצחיק את החבר'ה בסניף", בגיל 44 הוא בעל טור בידיעות אחרונות, מגיש תוכנית קבועה בגל"צ, מעלה מופעי סטנד-אפ, כותב תסריטים, מנחה קבוצת תיאטרון ב"ניסן נתיב" ועוד כהנה וכהנה.
ולמרות זאת, לוי לא לגמרי שם. האם זה מוצא חן בעיניו? מצד אחד הוא מעיד שטוב לו מחוץ לברנז'ה, שהוא לא מועמד או מוזמן לטקסי איש השנה, שזה נותן לו חירות מסוימת. מצד שני כשמקטלגים אותו כ"תוכנית דת" הוא בהחלט מתרגז ויש לו טענות כלפי הברנז'ה, שאליה הוא שמח לא להשתייך.
"עשיתי את תוכנית הנוער 'מישהו דיבר' בחינוכית 2, ויום למחרת השידור אני פותח את העיתון וקורא את הכרוניקה כשלצידה כתוב: תוכנית דת", לוי נזכר ומבהיר: "זו תוכנית דת כמו שסבתא שלי היא תוכנית דת. ברגע שדבר שעשית הוגדר כתוכנית דת, אתה עצמך מוגדר לא כאיש טלוויזיה אלא כאיש שהדברים שלו מוקרנים בטלוויזיה.
"לא צריך לומר את המילים 'שבת קודש' או 'בפרשתנו נאמר', הרי גם אם תדבר בעברית המגניבה ביותר ותעסוק בתכנים שהם התרבות הישראלית, כשיש לך כיפה על הראש ומישור ההתייחסויות שלך כולל בתוכו גם את המישור היהודי, התוכנית שעשית חשודה כתוכנית דת. או אז קורה דבר מוזר - בציבור היא קיימת, ברחוב היא מצותת, אבל עבור הברנז'ה הטלוויזיונית היא פשוט לא קיימת”.
היית רוצה להיות שייך לברנז'ה החילונית?
"אני לא חושב שממש קיימת ברנז'ה, כפי שמצטייר לעתים, כלומר קהילת סתרים עם רשימה מסודרת ומפגשים חברתיים. טקסי 'חזרזיר הכסף' למיניהם זה לא בשבילי. אני על הבמה כבר כמה שנים ומעולם לא הייתי מועמד לאיש השנה בבמה או ברדיו, ומעולם לא הוזמנתי. ואני די שמח על כך. כל הפרסים האלה והטקסים האלה לא באמת ישרים. זה 'מדיה איוונט' שנועד לייצר רייטינג. זה לא מדבר אלי, זה נראה לי מצחיק.
"האנשים האלה נפלאים, מלבבים ומוכשרים, אבל הם נמצאים שם מטעמי יחסי ציבור, ולדעתי זה המקום האחרון שבא להם להיות בו. אני מאושר יותר כאשר מישהו ניגש אלי בסוף ההופעה ואומר לי שהוא ממפוני גוש קטיף ושהערב הוא צחק לראשונה. זה מה שאותם אנשי במה רוצים, לא פסלונים, אלא באמת להצחיק, לרגש, לנגוע באנשים”.
מה אתה הכי אוהב כאיש במה?
"אני הכי אוהב קהל. אני חש את הקהל באופן החזק והמחשמל ביותר בשני מקומות עיקריים, במופעים באולמות קטנים דחוסים כמו בצריפי תרבות של יישובים קטנים או ברדיו. זה יכול להיות משודר לעשרות אלפי אדם, אבל עדיין זה מאוד אינטימי. הרבה יותר אינטימי מאשר להופיע על במה מול 1,000 איש בתיאטרון. ברדיו יש תמיד תחושה שאתה יכול ללחוש הכל”.
להגיע לידי ניסיון
לוי נולד ב-1963 בבת-ים ומשם עבר לקריית אונו. הוא למד בישיבת "כפר הרא"ה" ואחר כך שירת בנח"ל. למד תיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום הוא מורה למקצוע בסטודיו "ניסן נתיב".
תיארת לעצמך שתגיע לזה?
"במבט לאחור לא חלמתי אי פעם שאופיע בקאמרי או בהבימה או בפריים טיים, ולכן היום כשזה קורה לי פה ושם בקטנה - אבל ממש בקטנה - אני מבסוט ומודה להשם יתברך".
אפרופו השם, למה אנחנו לא רואים יותר אמנים דתיים על הבמה?
"הדתיים לא פחות מוכשרים מהחילונים, אבל הבעיה היא ברצון. יותר מאשר התיאטראות מקפחים את הדתיים, הדתיים מקפחים את התיאטראות. בניגוד לציבור החילוני, ששם מעודדים את הילד המוכשר בשירה ובמשחק ורואים בו הצלחה, אצלנו רואים בזה כישלון. בוהמה בעיניי הציבור הדתי זה בהמה".
בכל זאת חז"ל ראו בתיאטרון אלמנט שלילי ופסול
"חכמנו לא הכירו תיאטרון יווני, אלא רומי. הם דיברו על תיאטרון מהסוג של הקולוסאום, בו משסים חיות בבני אדם. מזה הם הסתייגו. הם לא דיברו על אנטיגונה או על אדיפוס. הם דיברו על מופעי גלדיאטורים שבתחתית התרבות האנושית. מה הקשר בין זה לבין תרבות שיש בה עומק, שירה ופילוסופיה?
"יש כאן החמצה מהותית שמלווה את הציבור הדתי, ובעיקר את החרדי, לאורך כל הדרך. חלק גדול מהציבור הדתי-המקפיד, זה שמסתייג מתיאטרון, משום מה יעדיף לקחת את ילדיו לראות קרקס. מבחינתם, צחוקים נחותים והתאכזרות לדוב או לשמיעת דברים ללא מלל, ללא פיוט, למעשים רדודים - שמהם לדעתי חז"ל הסתייגו - זה בסדר. אבל תיאטרון אמנותי ששייך לתרבות האירופאית זה פתאום בעייתי. הבעייתיות היחידה שקיימת בקרקס בעיני הציבור החרדי זה הטייץ של הלוליינית. זה פשוט אבסורד”.
אז איך אתה מסביר את זה?
"זה נובע מחוסר הבנה של פירוש כוונת חז"ל לצחוק ובדיחות, ולמילה 'לייץ'. בחינוך שאני קיבלתי לא ראו בילד שהפך לאמן ועומד לקבל את הפרס לאמנויות הבמה כהישג, אבל אם הוא יצליח כעו"ד ממולח הוא ייחשב להצלחת הישיבה”.
אל תשכח שהשחקן הדתי מוגבל הלכתית
"יש את ההחלטה העקרונית הזו אצל החרדים שטוענת שהקונפליקט הזה נמצא בכל מקצוע אליו אתה נכנס. במקרה הזה אני מאוד מכבד את היושר שלהם. הרי גם אם אני אהיה רפתן אני אכנס לדילמות וגם אם אני אהיה עו"ד אני אכנס לדילמות. לא ייתכן שהקונפליקט יעלה רק כשזה מגיע לאומנויות הבמה. אדם צריך להחליט האם הוא מעוניין לבוא לידי ניסיון, תחת האופציה שהוא גם יגיע לידי ביזיון.
"זה או זה, או שמראש הוא מחליט את ההחלטה החרדית שאומרת לא ניסיון ולא ביזיון ולכן עדיף שלא אעשה כלום. אשב בבית וכך לא אגיע לדילמות הללו”.
אז מה אתה מציע?
"לצערי, לפעמים בשיח הדתי-ציבורי עולה שדתי זה צייתנות ללא עוררין. אם זו הכוונה במילה דתיות, אז האמנות והדת לא הולכים ביחד. אבל אם המשמעות היא מעט אחרת, אזי שאחת הברכות לאמנות זה השילוב עם הדת, כי הסערה האמנותית באה מתוך הדילמה הדתית ומתוך הפרדוקסים הדתיים.
"אדם צריך לנסות, מתוך לקיחה אמיצה בחשבון שייתכן שתיכשל. הוא גם צריך לדעת שבסופו של דבר הוא גם ייתן דין וחשבון על החלטותיו - על ההקלות ועל החומרות - ואין דבר יותר נעלה מזה. מי שלא מבין את זה, אין לו יושר דתי”.
לפנייה לכתב/ת 
