כבד את אביך ואת אמך - בכל מחיר?

שאלה:

כבד את אביך ואת אמך - בכל מחיר? הערות: האם מצווה עלינו לכבד את הורינו גם אם אלו לא כיבדו אותנו? מה הדין במקרה של אדם שהוריו התעללו בו או הזניחו אותו כילד וכנער? האם עדיין עליו לכבד אותם, למרות שאינו אוהב אותם ואינו רוצה שיקחו חלק בחייו? האם עדיין הם נחשבים להוריו, על אף שלא העניקו לו אהבה וחסד? המון תודה על תשובתכם. היא חשובה בעיניי. (בת לוט)

שלום,

אכן השאלה היא כבדה, הן מבחינה הלכתית, והן מבחינה נפשית. מצוות כיבוד הורים אמורה להיות מצוה 'טבעית', שאנו אמורים לעשותה גם ללא צווי של תורה, אולם הציווי מחייב אותנו גם כאשר אנחנו לא 'במצב רוח או שאנו טרודים ועסוקים'.

אולם במקרה דנן, זה לא המקרה שציווי התורה משמש כזרז במצב של חוסר כח וכדומה, אלא מציאות חיים שמעוררת את השאלה, האם אלה ההורים שאליהם התכוונה התורה, שעלינו לכבד. האם הורים שהזניחו את ילדם נחשבים בכלל ל'הורים'?

לפני שניגש לניתוח של הסוגיה, ברצוני להדגיש, שישנם מקרים סובייקטיבים וישנם מקרים אובייקטיבים. ישנם מקרים שברור לכולם, שיש בעיה רצינית עם הורים מסוימים, מאידך ישנם מקרים רבים שבעיני הילד המתבגר או המבוגר, ההורים נראים כמזניחים וכדומה. אני מתייחס בתשובתי למקרים האובייקטיבים, לגבי המקרים הסוביקטיבים יש צורך בהתייעצות עם גורם שלישי בכדי לנקוט עמדה, ואולי ליצור גישור עם ההורים.

לגופו של עניין. הגמרא במסכת קידושין שואלת: "עד היכן כיבוד אב ואם?" על שאלה זו עונה הגמרא באמצועות שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא על דמא בן נתינא: "אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא".

בהמשך מביאה הגמרא סיפור נוסף על אותו דמא בן נתינא: "פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה".

משני סיפורים אלה עולה גדר מאוד קיצוני בכיבוד אב ואם. אולם כאשר אנו מדברים על כיבוד אב ואם, יש להבחין בין שני צוויים שונים. הציווי האחד הוא לכבד, והציווי השני הוא לא לזלזל בכבודם.

בסיפור הראשון ניתן לראות את הכיבוד, שרוכש דמא לאביו, אולם בסיפור השני הדגש הוא על 'ולא הכלימה'. בעקבות גמרא זו נפסק בשו"ע (יו"ד רמ סע' ג) שאם קרה כזה מקרה, שהאב מכלים את פני הבן אזי החובה המוטלת על הבן היא: "לא יכלים אותם אלא ישתוק וירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך". אולם הרמב"ם לא מסתפק בקביעה זו וכותב (הלכות ממרים פ"ו ה"י) "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם".

שיטת הרמב"ם

לפי הרמב"ם, ישנם מצבים בהם הבן, לא יכול לכבד את הוריו עקב מצבם, אזי במצב זה הוא מחוייב בכיבוד הורים בדרך של "לא לפגוע", אולם הוא יכול ללכת ממקומם, ובכך לפטור את עצמו מכיבוד הורים אקטיבי. אם נסכם, כיבוד הורים אקטיבי, תלוי ביכולתו של הבן אולם חיוב בכיבוד הורים פאסיבי, שלא לפגוע, מוטל בכל מקרה ובכל מצב.

בעקבות דברים אלה עולה שאלה, האם מותר לבן לעבור טיפול פסיכולוגי שמחזיר אותו לשנות הילדות, ועוסק ביחסיו עם הוריו. הדבר תלוי בשאלה האם כיבוד הורים הוא רק דבר מעשי או גם הרגשתי. ישנה מחלוקת בשאלה זו בין רבנים בדורנו (ניתן לעיין האסיא ח ובעטורי כהנים 85).

לסיום, ברצוני להדגיש שמקובל לחשוב, שכיבוד הורים הוא סוג של הכרת הטוב, ולכן אם ההורים ללא עשו עמי טוב לא אשיב אליהם טובה. אולם ניתן לראות את מצוה זו גם בכוונים אחרים, המחייבים את האדם לזכור את מוצאו, הפיזי ומתוך כך את מוצאו הרוחני, לפי הסבר זה מצוה זו איננה תלויה בהטבות של ההורים.

אפשרות נוספת להתמודדות עם מצווה זו מוצאים בדברי השולחן ערוך שבמקרה שההורים מכלימים את הבן עליו לשתוק ולירא ממי שציווה עליו לכבד את הוריו. מדבריו ניתן להבין שכיבוד הורים הוא לא בשביל ההורים, אלא בשביל הקב"ה, כמובן שאנו מעדיפים לכבד מתוך רצון אבל לעיתים יש צורך לעשות זאת מתוך ציווי. ובמקרים קיצונים (כמו שנכתב למעלה) יכול הבן או הבת להיפטר ממצוה זו. (משיב: הרב חנוך חיימוביץ')