שנת שמיטה, שימו מסיכה

אתמול עצרתי אצל הירקן השכונתי כדי לעשות את הקניה השבועית (שבדרך-כלל הופכת לדו- שבועית) של פירות וירקות. עוד אני בוררת לי תפוחים, ואני שומעת ויכוח שמתגלע לו בין המוכרת ובין אחת הלקוחות, שעמדה בקופה עם ארגז מלא מרכולת, ובטרם שילמה, נזכרה פתאום שיש משהו כזה שנקרא "שמיטה", ושצריך לברר פה איזה עניין. הקונה שאלה אם המדובר ב"פירות שביעית", והמוכרת ענתה שיש הכשר של הרבנות, כמו בכל שנה. כן, אבל זה פירות שביעית? הכל זה שביעית, מותק, לכולם יש שנת שמיטה השנה, אבל יש הכשר של הרבנות - עד עכשיו זה היה טוב לך, לא?

הויכוח המשיך והפך לדו שיח של חירשות, ובעיני הוא סימל את כל סוגיית השמיטה כולה - שתיהן לא ידעו להגיד "היתר מכירה", "אוצר בית דין", "מצע מנותק" וכו'. אבל אחת התעקשה שיש בעיה, והשנייה התעקשה שאין - יש הכשר של הרבנות, כרגיל.

רגע לפני שכל הנשמות הטובות מגיחות מחוריהן, אני רוצה להגיד - מצוות שמיטה היא מהמצוות החביבות עלי ביותר בכל התורה כולה: יותר ממצוות שילוח הקן ואפילו יותר ממצוות מחיית עמלק. היא סוציאלית, היא סביבתית והיא מקדמת את זכות השוויון - כל מה שנכון וראוי בסולם הערכים שלי. היא מחדשת את הרעיון המבורך שלא הכל כלכלה ומסחר, ושיש עוד משמעות אמיתית למנוחה, לשיתוף ולסולידריות חברתית. אבל, אי אפשר להתעלם מהבעיה שיש עם יישומה בימינו, בעיה קשה שהניבה במהלך השנים, סוגים שונים של התמודדויות.

אין לי שום כוונה, רצון או יכולת לערוך דיון רציני בנימוקים ההלכתיים של כל אחד מהפתרונות שהועלו. עם זאת, אני חושבת שאפשר לומר די בוודאות, שעד היום, הפתרון שנבחר על ידי רוב הציבור הציוני בארץ היה הסתמכות על היתר המכירה.

נכון, צריך לומר בפה מלא שהמדובר בפתרון המעורר אי נוחות בבטן, על אף שכולנו מכירים את הטריק הזה ממכירת החמץ לגוי בפסח, ומעוד כל מיני היעזרויות למיניהן במי שאינם חברים בבריתו של אברהם אבינו לצורך פתרון בעיות נקודתיות (כמו פקק שנופל בשבת ומשבית את המזגן כשבחוץ 45 מעלות בצל).

אבל עדיין, לאור העובדה כי אחינו החרדים לדבר ה' ראו לנכון, באופן היסטורי, לקיים את השמיטה בכך שיקנו תוצרת חקלאית מיובאת בלבד או ממי שאינו יהודי, ובכך העדיפו לסכן את כל המפעל החקלאי בארץ, ניתן להבין את רוב מנהיגי היישוב היהודי הציוני, ובראשם הראי"ה קוק זצ"ל, שהחליטו בסופו של דבר, ולאחר כל האיזונים המתאימים, כי היתר המכירה עדיף. זה היה ההסדר שנבחר כל שנה, משמיטת תרמ"ט (1889) ועד היום. נכון, במהלך השנים נשמעו קולות כאלה ואחרים שהציעו פתרונות שונים, אבל על פי רוב, ותמיד תוך התייחסות כנה לכך שאין המדובר בפתרון מושלם, זה מה שנבחר.

אז מה קרה השנה?

פתאום נוצר סחף שכזה, שהיתר המכירה פסול מעיקרו ושמי שמסתמך עליו בעצם עובר על מצוות שמיטה. לא פחות. הרב קוק מתהפך בקברו, ועימו חלק לא קטן של גדולי הדורות שעברו.

ומי הדוברים? לא, כבר לא צריך את החרדים שיובילו את הקמפיין, הרבנים "שלנו" עושים את העבודה מצוין, בבחינת צדיקים, מלאכתם נעשית על ידי אחרים. כל הרבנים שעבורם הרב קוק עצמו הוא סמכות ללא עוררין בכל נושא אחר, הם שיוצאים חוצץ נגד ההסדר שהוא עצמו התיר, ושהרבנות הראשית לישראל מובילה מאז שכוננה.

משהו השתנה? האם גילו פתאום גילויים מרעישים חדשים? לא ולא. הפתרונות האלטרנטיבים המוצעים תמיד היו, והרשו לי לומר בחוצפה שהם מהווים "קומבינה" לא פחות מזו שמהווה היתר המכירה - "מצע מנותק”? אדמות הערבה אינן חלק מארץ ישראל? נו, באמת. אוצר בית הדין, שפותר חלקית בעיות, אבל מייצר בעיות חדשות אחרות?

כולם מודים שכל אחד מהפתרונות הללו הוא בעייתי, אבל הדה-לגיטימציה שעושים היום למי שסומך דווקא על היתר המכירה ועל ההכשרים של הרבנות, הוא חלק מטרנד מקומם ומדאיג של היסחפות של הציונות הדתית אל מחוזות חרדים, שלא מייחסים כל חשיבות לנושאים כמו חקלאות יהודית בארץ ישראל, דאגה לרווחת החקלאים עצמם או שמירה על כך שאת התוצרת החקלאית השנה יוכלו לקנות גם מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו בשפע. וזה כבר מזמן לא ויכוח פנים-הלכתי על אופי הפתרון לסוגיית השמיטה, זה כבר כרטיס ביקור חברתי-דתי: אמור לי איפה אתה קונה פירות וירקות, ואומר לך מי אתה.

אז אולי בכניסה ל"סופרים" ולירקנים של "תנובה" צריך לחלק מסיכות קרטון כאלה, כמו של זוכי הפיס, כדי שכל מי שנכנס לקנות יוכל להסתתר מהבושה. ואכן, אוי לה לבושה.