שער האשפתות: זבל ישראלי - עבודה ערבית

מבעד למסך הצחנה העזה והאבק הסמיך המקדמים את פני הבאים לאתר הפסולת פסגות אל-בירה, קשה להבחין בעשרות האנשים שזהו מקום עבודתם. נטמעים בערימות האשפה שמקורה ביישובים ישראליים ופלסטינים בשומרון, לבושי סחבות ומחטטים בגיבוב הזבל, פזורים מי שמכונים 'הנברנים': גברים מבוגרים, נערים צעירים וילדים, הקטן בהם בן שמונה בלבד, שמעולם לא פקדו את בית הספר. כאן הם ממתינים מדי יום לעשרות משאיות עמוסות באשפה הפורקות את תכולתן באתר. 

"הילדים שלי לא יעבדו בזבל. אני לא מרשה להם אפילו להתקרב לאתר", אומר אחמד, אחד הנברנים הוותיקים, בעברית רהוטה. "החיים שלי כבר גמורים, אין לי אופציה אחרת, אבל הילדים שלי לא יגיעו לעבוד כאן", הוא ממשיך. 30 שנה הוא נובר בזבל, מקיים את ששת ילדיו ואשתו מתנובת הררי האשפה. מדי בוקר, כשהאתר נפתח, הוא מתייצב במקום. "שום דבר לא השתנו אחרי שאל-בירה עברה לשליטה פלסטינית. החיים שלי נשארו בזבל".  

"הלב יוצא אל הילדים". נברנים באתר הפסולת פסגות (צילום: תמר דרסלר)

"הכל אנחנו לוקחים, שום דבר לא מתבזבז"

משאית כתומה מזדחלת במעלה ההר והנברנים נדרכים. מדי יום האשפה במקום מכוסה בחול ויש להזדרז. מאות טונות של מטען מצחין עוברות תחת ידיהם ועיניהם המנוסות. שקיות פלסטיק נפרמות בקצב, פסולת ממוינת במהירות לערימות, כל פיסת מתכת, בד, זכוכית ופלסטיק נאספת. בהמשך האשפה תיארז ותישלח העירה על גבם של החמורים הממתינים בסככה מאולתרת, או בטרקטור רתום לעגלה, ותימכר לשימוש חוזר תמורת כמה עשרות שקלים ביום לאיש. "הכל אנחנו לוקחים, שום דבר לא מתבזבז", אחמד פוסק. "האשפה הכי מכניסה היא מתכת ופחיות ריקות וגם פסולת בניין - אבל הישראלים זורקים הכל, אפילו בגדים טובים".

אתר פסגות משמש יישובים ישראלים בשומרון המשלמים היטל הטמנה תמורת הטיפול באשפה, ואת העיר אל-בירה השכנה המפנה אליו פסולת בחינם תמורת סיוע בהליך ההטמנה. במעין הסכמה שבשתיקה, נהגי משאיות הזבל המגיעים למטמנה פורקים את תכולתן בקרבת הנברנים, מבקשים להקל על ניסיונם לחלץ ממנה אשפה ראויה למכירה. "אנחנו מכירים את כל הנברנים", מעיד אחד מנהגי

המשאיות, לבו יוצא אל הילדים הקטנים ה'מועסקים' במקום. "ישנם כאן גם ילדים בני שש. אלו לא ילכו לבית ספר, אין להם עתיד. אני עובד כאן כבר שש שנים ויש כאלו שאני מכיר מהיום הראשון שלי".

"מדובר בסיטואציה עדינה ומורכבת. קשה לי לראות את הילדים שנשלחים על-ידי משפחותיהם לנבור בזבל", מודה איציק מאיר, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון, האחראי על האתר. "מצד אחד המשפחות הללו תלויות למחייתן במטמנה, ומצד שני מדובר בסכנה מוחשית לחיי אדם שרק בנס לא גבתה עד היום קורבנות בנפש". לפני כמה שנים, הוא נזכר, אחד הנברנים נקבר תחת טונות של אשפה. למזלו, שהה במקום באותה עת מנהל האתר צביקה אורבך, שמיהר לבצע בו הנשמה והציל את חייו. "מדובר במשפחות שלמות השולחות את ילדיהם לנבור, מתוך ידיעה שייאלצו לוותר על הלימודים לטובת הרווחים והסיוע להורים", אורבך מוסיף.

מהארגון הבינלאומי להגנה על ילדים הפעיל בשטחי הרשות נמסר כי הוא מודע למצב הבעייתי, אולם הנערים באתר פסגות מעידים כי מעולם לא נעשה ניסיון לשלב אותם בתוכנית לימודים כלשהי. ספק אם שני קציני הביקור של הארגון, האחראים לכ-90 בתי ספר בשטחי הרשות, פקדו אי פעם את המקום, גם לא אתרים אחרים דוגמת זה הפועל בסמוך לחברון. והנברנים של אתר פסגות? הם עייפו מהבטחות. "אל תצלמו אותנו", הם מבקשים, נואשים ומתביישים בעבודתם. רק בעיניו של ילדון כבן 11, שמסכים לשרבט לבקשתנו את שמו בחול אך ספק אם הוא מסוגל לקרוא או לכתוב, עדיין יש זיק של תקווה.