מעין הבתולים

הביקור באתר אינו נחוץ לעצם ההנאה מחווית הקריאה. זו מובטחת לחובבי מקיואן כמו גם למי שנחשף לכתיבתו לראשונה בספר הקטן והמצוין הזה. אבל מי שמבקש מעט יותר, ובמקרה טרם הגיע במסעותיו הגיאוגרפיים והספרותיים לחוף צ'זיל, יגלה אחרי הצצה בחלוקי האבן המיוחדים של החוף, מעט מתבנית העומק של הספר ומעט מן הפרויקט המחשבתי של מקיואן, האיש שדוחס את זמן הסיפור לשעות ספורות, ליום אחד – ודרכו הוא בורא עולמות.

חוף צ'זיל הוא תוצאה של אירועים גיאולוגיים מעידן היורה. אבניו המיוחדות – אין שם חול בכלל – מסודרות כמו ביד אמן לפי גודלן מצפון לדרום: דייגים שחוזרים אל החוף, אפילו בחשיכה מוחלטת ובלי מפות, יכולים לדעת בדיוק היכן הם נמצאים לאורכו על פי מישוש האבנים החלקלקות הללו. חוף צ'זיל הוא גם עדות לשקיעתה והריסתה של מסת אדמה גדולה שהיתה שם פעם, כשהיקום היה צעיר ותמים יותר.

לפרוץ את מחסום הבושה 

פלורנס ואדוארד, גיבוריו של הסיפור הזה, הם במובן מסוים חלוקי אבן, יצירי זמנם, עבדים וקורבנות של כוחות גדולים מהם, שכולם, כך משכנע אותנו מקיואן, פרי הזמן שבו באו לעולם.

הוא סטודנט מרצין להיסטוריה של ימי הביניים, היא כנרת שאפתנית. הוא מגיע ממעמד חברתי נמוך בהרבה משלה וממשפחה שמעולם לא היתה נורמטיבית, היא בת לפילוסופית ואיש עסקים מצליח. הקורא פוגש בהם כמה שעות לאחר טקס הנישואין שלהם, בפתח ירח הדבש, כשהשנה היא 1962 ולאיש מן השניים אין כלים לשוניים או חברתיים לפרוץ את מחסום הבושה ולהגיע למימושה של חובה מטרידה (בעיניה של פלורנס) או תשוקה שסוף סוף תמצא לה פורקן (בעיניו של אדוארד).

הוא להוט, היא נרתעת, ועט האמן של מקיואן כולאת את הסיפור כולו בסוויטת ירח הדבש של מלון מנומנם, שם יתרחש או לא יתרחש האירוע המכונן של חיי הנישואין הללו.

דרמה ספרותית גדולה יכולה להתחולל רק אם משהו בסדר הקוסמי הגדול או בחיי היום יום הקטנים משתבש עד מאוד. מקיואן יודע זאת היטב, ובכמה מספריו זו התשתית, זה הפיגום שעליו יושב סיפור של גילוי מטריד שהופך אט אט מבעית ממש. כך, ב"כלבים שחורים" יכולה תמונה מטרידה אחת להפוך לבעתה כוללת, ב"אהבה עיקשת" הצפיה המענגת בכדור פורח צבעוני מבשרת טרגדיה, ב"שבת" הופך מה שאמור היה להיות יום מנומנם של עונג לסדרה של אסונות שכולם מתרחשים ביום אחד, וב"כפרה", שנפתח בסוף שבוע עצל ונעים בשמש הקיץ - המתואר בפרוטרוט על פני עשרות עמודים – בסופו של דבר ישקע הקורא בתהומות של רוע אנושי.

ומה קורה כאן? נדמה שזהו התיאור הארוך ביותר של אקט מיני כושל שאני מכירה בספרות המודרנית: אבל זו גם תהייה מתמשכת על משוגותיה של ההיסטוריה אנושית, כי מקיואן – במבט-על של מספר יודע כל שמודע גם לחלוף הזמן – חוזר ומבהיר לנו, אולי לעתים קרובות מדי, עד כמה היו פני הדברים יכולים להיות שונים לו התבגרותם של פלורנס ואדורד התרחשה עם פרוץ המהפכה המינית ולא כמה שנים לפני כן.

כך, אנחנו לומדים מפי המספר הניצב בזמננו, טיפול נפשי לא נחשב בימיהם של פלורנס ואדוארד למשהו שבני אדם מן היישוב עוסקים בו, הגלולה היתה רק שמועה רחוקה מאמריקה, איש לא חלק את הפנטזיות המיניות שלו עם רעהו, אנגלים מן המעמד הבינוני-נמוך לא ידעו לאכול ירקות טריים ומכונית פרטית היתה מוצר נדיר ב-1945.

וההוויה מעצבת את ההכרה, כמובן. פלורנס אפילו אינה מסוגלת להעלות על דעתה פנטזיות מיניות מבלי לחוש תיעוב, אשמה על עצם תחושת התיעוב, רצון גדול לרצות את אדוארד אותו היא אוהבת באמת –ובחילה, שהיא תוצאה מסתברת של כל הקונפליקטים הללו המתרחשים בחשאי, באלם גמור, בתוך נשמתה פנימה.

אדוארד, לעומת זאת, חרד מכושרו לבצע את מה שהוא כל כך רוצה: נסיונו במין מסתכם בהיסטוריה עשירה של אוננות ובקריאת מדריך טכני או שניים. אין לו מושג על המתחולל בנפשה של אהובתו, ואת רתיעותיה, את תחושת החנק שלה שמשטיחה את נשימתה, הוא מפרש כלהיטות מבוישת שרק מדרבנת אותו להמשיך במסע הכיבוש המגומגם והמבוהל שלו עצמו.

ההצלחה היא תכלית הכל 

מדי פעם זונח מקיואן את זירת האירוע ועובר לפרקים היסטוריים מעברם של גיבוריו ומעברה של מולדתם, על גחמותיה החברתיות ומצוקותיה הפוליטיות. כמו חוף צ'זיל, האימפריה הבריטית הגדולה מצטמקת והולכת בשנים שבהן פלורנס ואדוארד מלבלבים, ובעודה הופכת לשריד היסטורי של גדולתה-שלה, מאיימת המלחמה הקרה על בני הדור הצעיר: תחת אימה, בפעילות משותפת למיגור נשק גרעיני, נפגשים פלורנס ואדוארד – והם אנוסים לגלות שאין בידיהם כלים לתיקון העולם, אפילו לא כלים להבנת עולמם שלהם. רגשותיהם? עם הפירוט, תוך כדי שאנחנו מפתחים כלפיהם אמפתיה, חוזר מקיואן ומדגיש כי האדם אינו אלא תבנית נוף זמנו, ולפיכך אפילו הרגש הוא קונסטרוקט תרבותי-הסטורי.

את אזלת ידם יגלו בלילה אחד הנמתח לאורך הספר, ובו נדמה שכל רגע מתועד ומתואר: גם זה, מקיואן יודע, אף פעם לא היה קל. רק טכנאים-אמנים מצליחים לעשות זאת באופן שלא יעצבן את הקורא. מקיואן יודע לעשות זאת באופן מרתק ומעורר הערכה, והתמקדותו בפרטי הפרטים של הגוף והנפש יוצרת פנינים מפתיעות: למשל, התחושה המתעוררת בפלורנס כשאדוארד נוגע במקרה בשערת ערווה סוררת אחת שלה שנמלטה מתחתוניה, תחושה שמקיואן מעצים ומוביל על פני כל גופה, הופכת כאן לאירוע של מאות מלים.

אבל רצוי להמשיך ולא להתפתות ליופין של פנינים כאלה, כי קריאה שניה בהן בהחלט מעלה תחושה מטרידה של זחיחות, כאילו רצה מיוקאן לשכנענו שוב בוירטואוזיות שלו עצמו, כפי שעשה יותר מדי פעמים ב"שבת" בדיוק בהתמקדות במה שאינו הטריטוריה הטבעית שלו. גיבורו שם היה מנתח מוח, ומקיואן התהדר עד מאוד בהתפייטות על נפלאות החומר האפור. כאן, אני חוששת, האתגר שהציב לעצמו היה עצם המסע על פני גופה הסרבני של אשה צעירה, עצם היכולת לדלות מתוכו במלים את מה שפלורנס עצמה אינה יכולה לעשות. כן, זה מוצלח. רק שלפעמים עצם ההצלחה הופך לתכלית הכל.

איכויותיו של הספר מאפשרות קריאה מרותקת, והוא מן הכותרים המענגים הללו שאי אפשר להניח להם עד שנגלה מה באמת אירע בסוף, אבל הוא לא מזמין קריאה שניה. כי אחרי שמתיידדים עם פלורנס ואדוארד ומפענחים את האירוע ומפתחים סימפטיה לגורלם, נותר קולו הצונן והמרוחק של המספר כמכשלה ואולי זה מה שיכלא את הספר עצמו במסגרת זמננו. מצוין, ללא ספק – אבל לא מטריד ומהדהד לאורך זמן.

מקיואן מציב את עצמו כאן כמי שיודע הכל טוב יותר מדמויותיו, וזה בסדר גמור: אבל הידע הזה אינו מוביל אותו רק לתיאור של מה שנבצר מהם לומר, אלא גם לעושר של אבחנות סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות והיסטוריות שמשטיח את הגיבורים הללו ומגמד אותם עד שהם הופכים להיות מעין מקרים פרטיים של תופעות גדולות: כמוהם כחלוקי אבן מילוליים על החוף, אותו מסדר בקפידה מין בעל-אחוזה ידען ומרוחק שהוא, מה לעשות, המספר המתגלה כאן מתוך שלל אבחנותיו.

המספר היודע כל הוא תמיד אלוהי הסיפור, אבל תמיד מוטב לו שלא להתהדר בזה. מקיואן לא עמד בפיתוי, ולקראת הסוף הכתוב בטון בהול, בהעדר מוחלט של כבוד לפרטים, לקראת הסוף שחלקו לוט בערפל, המספר הזה מתגלה גם כאל אדיש למעשיהם של יצירי-עטו. מי אמר שמוכרחים לקרוא יותר מפעם אחת, מהירה ומענגת?