השאלות שמניעות את הסכסוך

הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי, במעגל הרחב יותר, הוא העקבי והמתמשך ביותר בעידן הנוכחי. מרוב שאנו לכודים בו, איננו מרבים לשאול את השאלה הברורה מאליה: מדוע הוא מאריך ימים כל כך ומה בעצם מונע את יישובו? בטרם נכנעים לפיתוי התשובות הקלות, הפלקאטיות והברורות מאליהן, כדאי לבחון זווית ראיה אחרת ולהתמקד בסוגיה מדוע הסכסוך היה עד כה חסין פיתרון, או באופן מדויק יותר, מדוע למרות שניכר בברור שסיומו ייטיב עם שני הצדדים ואף על פי שמשני עברי המתרס מודעים היטב ליתרונות הגלומים בשיתוף פעולה ובשלום עתידי, הוא עדיין ממשיך להכתיב את סדר היום.

למשקיף מן הצד, אשר טורח ולומד את נסיבות הסכסוך על בוריין, תשובות ותסריטים מפורטים על כיצד להתמודד עם כל סוגיה וסוגיה על סדר היום ולהפוך כל אחד מהנושאים - כולל הקשים והמסובכים ביותר - ממצב של משחק סכום אפס, בו רק צד אחד מנצח על חשבון האחר, למצב שבו כולם מנצחים. הרי הגלגל לא יומצא מחדש. את הפרדוקס הזה ניתן אולי לפענח באמצעות ארבע שאלות כנות שמטבען היו צריכות להישאל מזמן ושההתמודדות עימן הכרחית. אלה הן שאלות אופרטיביות ומעשיות, שעל שני הצדדים לענות עליהן יחד. אלה אינן שאלות להרהור והתפלספות. הזמן לעיסוקים אלה כבר חלף.

השאלה הראשונה היא שאלת העתיד המשותף: האם יכולים שני הצדדים לשרטט זה לזה עתיד שיראה ויובן לכל עם כסביר וקביל? האם יכול כל צד לנסות ולהגשים את שאיפותיו מבלי שהצד השני יחוש מאוים? לא מדובר כאן על קביעת קונצנזוס או החלטה על אותו תסריט עתידי שהצדדים יהיו מחויבים אליו, אלא, על קשת של אפשרויות אותה ימצא כל צד כנסבלת ועימה יוכל כל צד לחיות באופן מתקבל על הדעת.

השאלה השנייה חיונית אף היא ונוגעת בנושא האמינות: כיצד מוכיח כל צד לאחר את מחויבותו לעתיד המשותף? כל צד חייב לבטוח באחר שמשהו בסיסי השתנה בו בעוד הוא מקרין את אותה תחושה לאחר. שאלת האמון ההדדי היא אקוטית בעיקר על רקע האלימות - הטרור והכיבוש - שמהווה את ההצדקה, או האמתלה, להימנע מדיאלוג. לכן, שאלת האמון מתפרשת כ"האם יעשה האחר את מה שקודם סרב לעשות, כשהיה תחת איום האלימות". התמודדות מעמיקה ורצינית עם שאלה זאת עשויה לנטרל את גורם האלימות ולהסיר בכך מכשלה כבדה מאד בדרך ליישוב הסכסוך.

השאלה השלישית מתייחסת לויתור הכרוך בכל הסדר. האם יכול כל צד לספוג ולהתמודד עם ויתורים ובאותה עת להבין וקבל את הויתור של הצד השני? כל הסכם אפשרי ישען על תחושה הדדית של הפסד או החמצה מכיוון שרף הציפיות שהניעו את הסכסוך מתחילתו היה גבוה ביותר וכל הסכם ייתפס כפשרה וכוויתור. תחושת הקיפוח היחסי משחקת במצבים כאלה תפקיד בולט ולכל צד קשה לקבל את טענות האחר על הפסדיו. לכן, הכרה הדדית כזאת בתחושת ההחמצה הסובייקטיבית של האחר היא חשובה ביותר.

השאלה הרביעית והאחרונה הראויה להישאל היא שאלת הצדק שהייתה מאז ומתמיד אחת מאבני הנגף הקשות ביותר. הדרישה לצדק היא אבסולוטית מטבעה ומכבידה על משא ומתן, שהוא באופיו מודולארי, גמיש ומתקשה עם גישות חד משמעיות. הבעיה היא שכל צד מבין אחרת את מהות הצדק וכל צד רואה את הצדק של האחר כאיום. נראה שקל יותר לישראלים ולפלסטינים להסכים מהי עוולה ולכן כדאי אולי להתמקד לא בהשגת צדק אלא בצמצום האי צדק.

לקראת הועידה הבין לאומית הגדולה באנאפוליס בחודש הבא וחשיפתן של כל יוזמות סיום הסכסוך, כדאי, אם כך, להסב את תשומת הלב מתשובות לשאלות; מהוודאי לספק, ומהמובן מאליו לקריאת תגר עליו כדי לנסות ולאתר מוצא מהסבך שאיש לא חפץ בו.