מי כאן הפנאט הדתי?

אחמדי-נג'אד בוודאי שאינו חובב ציון, ואולי אפילו אנטישמי שפל. גם המשטר שאליו הוא קשור בעבותות - חשוך. אף על פי כן, התגובות בישראל לביקורו של נשיא איראן בניו-יורק הזכירו לי בפעם המי יודע כמה שהמקום המרכזי שאיראן תופסת בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות עומד ביחס הפוך לבורות הגדולה שבה לוקים רבים מפרשניה. רובם לא רק שאינם יודעים מלה וחצי מלה בשפה הפרסית, הם גם לא מתמצאים בתולדותיה, כמו גם בחברתה ובתרבותה המורכבות עד מאוד.

והנה, יחד עם זאת, משחררים הפרשנים לציבור החרד והמבולבל מבול של הצהרות נחרצות על הכוונות הזדוניות לכאורה של תוכנית הגרעין, על תמיכה ב"טרור העולמי", על שאיפה "למחוק את ישראל מהמפה", על האנטישמיות הטבועה כביכול באיסלאם השיעי ועל המשטר "הימֵי-בֵיניימִי" שמשליטים מנהיגי איראן.

דא עקא, היות שבקיאותם מינימלית, ועל אף שכתוצאה מכך הם אינם מסוגלים לגבש דעה עצמאית, הם מאמצים בקלות דעות ודימויים מיושנים, ממוחזרים, גזעניים ברובם, ואף מתחרים אלו באלו בהפצת התעמולה של ממשלת ישראל ושל מערכת הביטחון כאילו הייתה תובנה מקורית וחדשותית. כך, חוסמת התקשורת הישראלית כמעט לחלוטין נקודות מבט חלופיות ומשתמשת בשפתו של הממשל, במונחיו ובהנחות היסוד שלו כאילו היו אלה ניטרליים, וכאילו יש בכוחם לשקף את המציאות "כפי שהיא באמת".

צפיתי בעניין רב בהופעתו של אחמדי-נג'אד באוניברסיטת קולומביה. בחנתי היטב את הרטוריקה המתפתלת שלו, התנהלותו, שפת גופו, החיוכים המבוישים שפיזר ואת רצונו לשאת חן. גם המחמירים לא יוכלו להתעלם מהמעמד המיוחד שבו הושלך הנשיא האיראני לגוב האריות הסטודנטיאלי. ואולם, לא ניתן היה להבחין באירוע זה באותו "אידיאולוג פנאטי דתי" שאחדים מהפרשנים ממהרים, במעין תגובת רפלקס, לראות בו. אדרבה, על אף שתשובותיו לא ערבו לאוזנינו (ולעתים קרובות בצדק), הן היו חפות לחלוטין ממונחים דתיים ונשענו כמעט תמיד על נימוקים מן ההיסטוריה "החילונית" - זו שהומצאה באירופה ברבע הראשון של המאה ה-19.

יותר מכך, מהתייחסותו לשואה עולה תפיסה רלטיביסטית קיצונית, שרואה בהיסטוריה עֵרב רב של נרטיבים שלא מקיימים ביניהם היררכיה, ושיש להם משקל סגולי זהה. על אף שתפיסה זו עלולה לתת (ואכן נותנת) גושפנקה להכחשת השואה, הרי שמקורותיה מצויים דווקא בגישות פוסט-מודרניסטיות הזויות מהמערב, לפיהן "הכול הולך". יותר משהופעתו של אחמדי-נג'אד מעידה על "פער מושרש בינו לבין המערב", כדברי אחד הפרשנים, הרי שהיא מעידה על כך שקיסמה של המורשת האירו-צנטרית ממשיך להלך אפילו על מבקריה הנלהבים ביותר.

לאמיתו של דבר, אם נציב את אחמדי-נג'אד לצדו של נשיא בעייתי אחר - ג'ורג' בוש - נגלה כי זה האחרון ראוי במידה שווה, ואולי אפילו יותר, לתואר "אידיאולוג פנאטי דתי". כראוי למנהיג "העולם החופשי", "היהודי-נוצרי", נוהג בוש להופיע בחליפה ובעניבה, שיערו מסורק למשעי, ואנגלית (קלוקלת) בפיו. זהו גם אותו בוש שהביא להרס ולחורבן בעיראק (ואף עלול להרחיב את מעגלי האלימות אל תוככי איראן) – והכול בשמה של "המלחמה בטרור", שאליה יצא במצוות אלוהי האוונגליסטים, בתקווה שזו תבשר את קרב אַרְמָגֶדוֹן האחרון ואת שובו של ישו.

אינני נמנה עם חסידיו של אחמדי-נג'אד ושל משטרו, בעיקר משום שפשעיהם נגד בני העם האיראני חמורים לאין שיעור מאיום כלשהו שהם עלולים להציב לקיומה של מדינת ישראל. התנגדותו של אחמדי-נג'אד לעוולות "המשטר הציוני" אינה זרה לכל האוזניים, והוא אומר, אפילו אם בשפה בוטה ומתלהמת, את שחושבים רבים וטובים בישראל ומחוצה לה. הרי גם התקשורת הבינלאומית הפסיקה למחזר את הסיסמה בדבר "מחיקת ישראל מהמפה" מתוך הבנה כי מקורה בטעות (מכוונת או לא) של תרגום. אין לאחמדי-נג'אד דבר עם יהודי ארצו או יהודים באשר הם, ואת זאת טרח לומר אמש יותר מפעם אחת.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש, כי סיסמאות שחוקות ודימויים ממוחזרים, כוחם העיקרי הוא בסיוע לממשלת ישראל ביצירתה של איראן שלא קיימת בהכרח במציאות. איראן דמיונית זו יוצקת תוכן ונותנת ממשות לבדיית "הטרור העולמי", שמאז אירועי 11 בספטמבר מאפשרת למדינת ישראל להחמיר את מדיניות הכיבוש.

כדי להעריך נכוחה את מידת האיום האיראני על ישראל אנחנו מחויבים לקיים דיון ציבורי רציני ששותפים לו יותר מאשר החשודים המיידיים. דיון מסוג זה חייב להתחיל במאמץ משותף, ולהכתיב חשיבה מחוץ לקופסה. רק ביעור מערכת הדימויים המיושנת יאפשר לנו להבין כי יותר משאיראן מצויה בספירה דמיונית של "אחרוּת רדיקלית", אפילו אם היא עוינת את "המשטר הציוני" - היא מספקת לציבורים נרחבים בעולם השלישי מופת והשראה, בעיקר בשל התנגדותה הנחרצת להיכנע לתכתיבים אמריקניים.

ד"ר חגי רם, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון