"המוות הוא תמיד בגוף ראשון"

"ביום חמישי, 8 במארס, מתי מוות קליני. מכוניתי ספגה חבטה ממעקה הבטיחות ואני לקיתי בדום לב. מרגע זה ואילך כל שאירע על דרך איילון מהרצליה לתל אביב אפוף ערפל סמיך. רק שברי זיכרון מהבהבים כמו זכוכית של שמשה מנופצת בין ההריסות. השברים שלי ושל משפחתי‭."‬ העיתונאי והסופר ישראל סגל ‭(63)‬ כותב על מסעו מהמוות בחזרה אל החיים - מהתאונה הקשה על הכביש, דרך מחלקת טיפול נמרץ ועד ההתגלות של אביו המנוח שמהלווייתו הוא גורש.

מרגע זה ואילך כל שאירע על דרך איילון מהרצליה לתל אביב אפוף ערפל סמיך. שוב ושוב אני חוזר במחשבותיי לתאונה, למקום ולזמן, לקולות ולמראות. מה חלף בראשי ברגע האחרון, האם בקע אור מופז מתוך העלטה הגדולה, האם עטף אותי החושך כמו שמיכה אטומה, האם מצאתי מקום מחסה בסמטאות חשוכות, מה עירה סם חיים בעורקיי ומה העלה צחנת מוות בריאותיי. חושך, חושך גדול, ורק שברי זיכרון מהבהבים כמו זכוכית של שמשה מנופצת בין ההריסות. השברים שלי ושל בני משפחתי.

ואחר כך חושך על פני תהום‭...‬ ככל שהצלחתי לשחזר, בעיקר בסיוע עדויות של אנשים זרים שנקלעו במקרה לתאונה, בני משפחה וחברים מוזעקים ששמעו לראשונה, דקות ספורות לפני השעה אחת עשרה בלילה, דיווח ראשון ברדיו על התאונה. באותו זמן בדיוק, בשעה עשר וארבעים, לקיתי בדום לב. איבדתי את הכרתי. הלב נתלש.

במערכת החדשות הסמוכה התקבל דיווח ראשון על התאונה הקשה. באותה שעה דרך איילון שוקקת תנועה לקראת סוף השבוע הממשמש ובא. זה קרה כאשר הייתי שקוע בשיחה עם רעייתי לאה, שיחה שבה התרברבתי באוזניה על הצלחתי במפגש עם קוראים - הרגל מגונה שמתחזק לעתים בין בני זוג אחרי שנים ארוכות של חיים משותפים. סיפרתי לה על הפגישה האחרונה עם ירק, פגישת פרידה, רוויית צער. השיחה בינינו, כך אמרתי לה, הייתה שיחה עניינית וגלויה בין שני בני אדם קרובים שהזמן אוזל ביניהם, קרוע ומחורר ככברה. ירק נאבק מאבק עיקש במחלת סרטן קטלנית, ניצח בכמה סיבובים, בנקודות, אבל בלבו ידע שהמערכה הוכרעה.

ירק היה בעיניי בן של המיעוט היהודי בארץ. הוא נולד בפולין, גורש מתוכה בשנים הקשות של המשטר הקומוניסטי ואחר כך נמלט ממנה למה שמכונה "העולם החופשי‭."‬ שנים ארוכות שהה בשוודיה שהייתה בעיניו מחנה מעבר, ואחר כך הגשים חלום. לעלות לישראל. בפעם הראשונה בחייו מצא מקלט ובית. בדרך חזרה מהרצליה לתל אביב נזכרתי במפגש הראשון בינינו, בדירה מושכרת, חשופה וריקה מרהיטים אבל צפופה בקרטונים סגורים, נושאי מטען, במרכז קליטה בירושלים.

באותו ערב אכלנו יחד את הסעודה הראשונה. תערובת מוזרה של חומוס ישראלי, פיתות וחמוצים שרכשנו בדרכנו למרכז הקליטה מהכפר אבו גוש, לצד פילה מעושן, דגי סלמון ונקניקים מעובדים תוצרת סקנדינביה. ישבנו שם, בסלון גדול וריק, מוקפים קרטונים עמוסים במטענים ובעבר מנוכר שנשאו כתובות זיהוי בשפה זרה.

הבליל היה מוזר. חמש שנים עברו מאז שירק חצה את הגבול, בין עולמו הישן והבוגדני בפולין, חצה את מסך הברזל האטום והמנוכר, וניהל מאבק ביורוקרטי עיקש עם המשטר הקומוניסטי בפולין. הוא ניצח בנקודות אבל המעבר היה קשה ומורכב. מכל הבחינות. הוא הותיר מאחוריו נופי טבע ונופי נפש. גיאוגרפיים, תרבותיים ונפשיים מעולם ישן ומעופש, דרך חנייה זמנית במחנה מעבר בשוודיה, ומשם לאוויר חופשי אבל קפוא וקר. חמש שנים עבד בעבודות מזדמנות - פועל ניקיון, שוער סף במועדון לילה בסטוקהולם, איש מחשבים - חסך ואסף כסף לקראת העלייה למחוז חפצו. ארץ האבות. הוא רכש במהירות את השפה העברית, והיה מגלגל בלשונו מטבעות לשון מהשפה החדשה.

ירק, מה קורה?

"על הפנים‭."‬

קשה? רודפים אותך?

"זה מה יש" - כאדם הנאחז במטבעות קטנים של כסף מזומן בכיסו, אחיזה קטנה שאולי תעניק לו כוח לביטחונו האישי. צידה לדרך.

העברית הייתה עבורו לפחות בשנים הראשונות שפה זרה. כמו הפולנית, כמו השוודית. שפתו האמיתית הייתה יידיש. מבטאו בעברית היה יהודי, אירופי, זר מעט ומתנגן בפיו כחצוצרה נוגה בטקסי הזיכרון ביום השואה ביד ושם. זה היה השורש המרכזי בעץ זהותו. היהודי האחרון. רבים מבני משפחתו נספו במחנות הריכוז. מאז, למרות שליטה מעוררת השתאות ברוסית, בפולנית, בשוודית, בצרפתית ובאנגלית, השפה האמיתית הייתה ונותרה רק יידיש. בכל השפות האחרות, כולל השפה העברית, חיתוך הלשון היה ונותר מאולץ ומלאכותי. המאבק העיקש שניהל באימוצה - הדגיש והסגיר את זרותו. היה לו כישרון לשפות חדשות - צורך כמעט קיומי לגולים

נודדים. מעין דרכון בינלאומי, הגירה למחוזות חדשים בעלי נוף תרבותי זר ומוזר - תמיד התלווה להם ניחוח זר מעט וספוג בריחות ובטעמים שצפו מעולמות אחרים.

חלפו עשרים דקות. ואז, מבעד לאפרכסת שמעה רעייתי אנחה חלושה, המיה קטנה שנפלטה מתוכי בבהלה. שעון הזמן נעצר. הזכוכית התנפצה. המכונית סטתה מהנתיב האמצעי, איבדה שליטה, הידרדרה לשפת הכביש ואיבדה את עשתונותיה. זה היה הרגע. תחילה ספגה המכונית חבטה בשלד ממעקה הבטיחות ואני לקיתי, לפי אבחנות הרופאים, בדום לב. המכונית ספגה חבטה קטנה בכנף, ומשהו בתוכי התנפץ לרסיסים. דרכי הדם נחסמו בעורקיי. השעה הייתה עשר וארבעים דקות בדיוק. הזמן הושבת.

לא זכיתי באור מן ההפקר. רק הבהובים קטנים, נצנוצי אור צבעוניים, נחיל גחליליות, שבקעו מתוך פנסי כלי רכב, חצו את המסלול והתנדנדו מול עיניי כמו שרשראות שקופות וצבעוניות נעות וזעות בסוכות ילדותי. אורות מרומזים בעבעו מתחת לשמורות עיניי הסכורות. כמו בחלום. הכביש הפך למטושטש. אני, מוחי ולבי ועיניי, שקענו בעילפון חושים. ריק מוחלט. במכה אחת חבט בי המוות והטיל אותי לתוכו.

פעם ראיינתי צעיר, איש מחשבים, שלקה בעיוורון מוחלט. דלקת עיניים חריפה התפשטה בשמורות עיניו כתוצאה מפגיעה קטלנית במוחו. האור דעך אט-אט והתפוגג כמו בועה אטומה. עיניו היו תכולות וירקרקות, גדולות ומורחבות, כאילו הזליף טיפות עיניים לשפת אגם גדול ואפל. עיניו היו פקוחות וסגורות לרווחה. המבט היה אטום, חתום וסגור כמו בבניין מסוכן המיועד להריסה. הכניסה הייתה אסורה. שאלתי אותו אם גם הוא, כמו הסופר ז'וז'ה סאראמגו בספרו "על העיוורון‭,"‬ שקע באגם רווי בחלב לבן, במקווה לבן וסמיך שמשך אותו למעמקיו.

צללית חיוך הבזיקה לרגע בארובות עיניו. הוא נאנח ודיבר על שלווה מוחלטת שסוחפת אותו למעמקים אפלים באוקיינוס. חשכה ושקט ודממה. ללא מילים ובלי ראייה. ברגע שכזה, רק ברגע שכזה, הוא חש שלווה.

האורות מתחלפים במהירות אסורה ואני תקוע במכוניתי בנתיב מוחשך מקרטע ומגמגם, מושבת ללא תנועה. מעברו השני של הנתיב חולפות מכוניות על פניי, שועטות בחיפזון לדרכן אל הפוגת סוף השבוע. הרעש הכבד נחלש מעט, מתפורר לדממה. אני מזדחל ממכוניתי הפגועה. פתאום אני מבחין בישיש כסוף זקן שמקרטע על שפת הכביש לעברי. פניו מוכרות לי. אולי המרחק מתעתע. אבל רגליו המקרטעות על הכביש כמו על קביים שקופים מצמצמות את המרחק. אני עוצם את עיניי לרווחה. לרגע מבליחה בשמורות עיניי ראייה שונה. ראייה שמבזיקה לעברי ממעמקי האישונים מציאות קסומה. אבא שלי המנוח היה גורר את רגליו בדרך דומה.

המרחק מצטמצם. הפנים מתחוורות. זה הוא. אין צל של ספק. זה אבא שלי. מה הוא עושה על הכביש המהיר, כיצד זה ייתכן, מהיכן מפציע החיוך שלו, ערמומי כחיוך של ילד שובב ומתחטא. כבר יותר מעשר שנים הוא שקוע בשנת מוות וחידלון בבית הקברות, בנשיקת מיתה, בקבר משפחתי, בפסגת הר הצופים. מול כיפת הסלע הזהובה. אבא'לה, איך הגעת לכאן? מי שלף אותך מקברך לכביש המהיר, על דרך איילון, בין הרצליה לתל אביב. אבל אולי זה לא הוא? אולי זאת הולוגרמה שהבזיקה מעולם אחר. הספקות ננעצים בגלגלי הרהוריי כמו מסמרים בצמיגים. האוויר המכני יוצא בנשיפה. היכן אני? היכן אני? מי הנוסע הסמוי שמלווה אותי, מי מבריח אותי בגבול בין מציאות להזיה?

ואז אני מבחין בקופסת קרטון שבה היה אבא שלי עוטף את הפילה, קפוא ומיובא מנורווגיה, שהיה מוכר בימי הצנע בחנות "אשר סגל דגים ועופות בע"מ‭,"‬ ברחוב קרן קיימת לישראל בשכונת רחביה מול הגימנסיה העברית. מול המדרגות הנשפכות כמו מים מעופשים מבריכת הדגים, ונערים ונערות נוטפים צחוק בעיניים רחבות שועטים בריצה מהכניסה הראשית למבנה המהודר, מעוז משכילי ושועי העיר, מסתייגת ומכווצת בתוך עצמה.

מה משך אותך ממחוזות האופל המסתוריים דווקא אל דרך איילון? אבא'לה מתנדנד באיטיות על עקביו. כובע הבארט הכחול חבוש על הקודקוד, שריד מאופנה אנגלית, אזכור לימי המנדט הבריטי. ערב אחד נמלט צעיר כהה פנים ל"פירמה" והפקיד בידיו המגוידות של אבא'לה עטיפת נייר ישנה שאקדח בארטה הוסתר בתוכה. אבא עטף את האקדח בעיתון ישן, כרך את המטען המסוכן בסחבה והטמין אותו בסליק, בקרקעית הבריכה. הדגים שתקנים ולעולם לא יסגירו את הסוד. הצעיר, זיפים קטנים מפוזרים על פניו כאבעבועות רוח, לוחם חירות ישראל, פרץ בריצה ומצא מסתור בשבילי הגן. כלניות אדומות פרצו לתוך הפירמה ומצאו את אבא'לה שטמן את זרועותיו בבריכה ושתק. שתיקת דייגים. הכלניות האדומות נסו על נפשן. הסירחון שעלה מהמים המעופשים בבריכה הביס את הצבא הבריטי במאבק המזוין שניהלו לוחמי חירות ישראל נגד הכובש הזר.

מאז גילה אבא חיבה עמוקה לקרטונים של דגים. את אקדח הבארטה החזיר באישון לילה ללוחם. זה התדפק בשעת לילה מאוחרת על דלת הדירה והחזיר את האבידה לחברי המחתרת. הכלניות האדומות מרחוב קרן קיימת לישראל, מחנות הדגים "אשר סגל דגים ועופות בע"מ‭,"‬ גורשו בחרפה מאדמת ארץ ישראל החופשית, חזרו לארמון המלך ג'ורג‭,'‬ שם ניצבו כזקיפים בפתח במדי שרד אדמוניים. מאז פיתח אבא טינה עמוקה לכלניות אדומות, כך כונו החיילים הבריטים, עקר אותם מהשורשים, ובה בעת היה מכשיר בנפש צוהלת קרטונים מרוקנים של נשמות שתקניות וקפואות ב"סליק" של דגי קרפיון מזוגגים.

הבריטים גורשו בבושת פנים מארץ ישראל, מירושלים, מרחוב קרן קיימת לישראל, מבריכות דגי הקרפיון, ומאז היה אבא'לה אוסף קרטוני דגים בסליק שהיה צמוד לפירמה בע"מ. מי יודע, אולי יפרחו מחדש כלניות אדומות ומרעילות והמנדט הבריטי יחזור לסליק של המחתרת העברית ולארץ מכורה.

פנסי המכוניות רושפים על עיניי. אני מחורר. אני מפוצץ, אוויר חרוך מבעבע על הכביש כמו שמן שרוף על מחבת אספלט חלוד. האורות מהבהבים, שוקעים בשינה חטופה, מתעוררים, ממצמצים ונפלטים בשריקה. זו הפעם הראשונה מרגע ההתנגשות שאני מחליק. בבהלה.

אמבולנס של ארגון צדקה חרדי מאחוריי, והכתובות מרוחות על הדלתות: "צדקה תציל ממוות‭,"‬ "חסד של אמת‭."‬ נוסעיו, מתנדבים חרדים, בני ישיבות שמתים באוהלה של תורה, יושבים מתוחים ומכונסים האחד ליד השני על המושב כמו חיילים על קומנדקר בשדה מוקשים. הם, בני השבט האבוד שלי, היו הראשונים שנחלצו וביצעו בי החייאה ראשונה. החשכה מתעבה, החשכה מוטלת על גופי כמו שמיכה צבאית. רעד עובר לאורך גופי. צמרמורת. צמר של מוות. הפעולה הראשונה לא הצליחה לחלץ אותי מהמבוך, לאט-לאט שקעתי לתחתית הבור. והבור ריק ואין בו מים ואין בו אוויר ואין בו דבר.

"כל העולם כולו גשר צר מאוד" - אל התהום. אפלה ופעורה כמו לוע יבש ומורעב. והעיקר, העיקר לא לפחד כלל. כאילו אפשר. דממה. שקט מקפיא עיניים ולב. מה יהיה? מה יהיה? אמבולנס חירום עם מכשירי החייאה מזדמן במקרה לאזור הדמדומים. הכל מתערפל ורק ההזיה גוחנת מעל פניי ובוחנת אותם.

שוחחתי עם "דודי‭,"‬ בן אחי הצעיר. קבענו להיפגש אחרי ההרצאה בהרצליה בדירתו בתל אביב. איבדתי שליטה. ההכרה מנוקרת. כמו צמיג משופשף.

התחנה הבאה במסלול השיבה לחיים: פתח היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. אני מובהל לשם ללא הכרה. מוטל על אלונקה אפורה אני מועבר לידי אחיות נמרצות. המטופלים חסרי ישע. בן אחי דודי מגיע למחלקה. את העדכון על התאונה הקטלנית הוא מקבל מרשת קשר חרדית. הדרך הארוכה חוצה את הקו בין מוות קליני לחיים קליניים.

דודי מקבל סחרחורת ומתעלף קלות. רופאי חדר המיון שואבים אינפורמציה עליי. הדגש הפעם אינו על עבודתי בתקשורת. אני עצמי הופך לידיעה חדשותית. הרופאים אוספים מידע. דודי מספק את הפרטים. חצי שנה לפני התאונה אני עובר ניתוח בכלי הדם. התוצאה משביעת רצון. בחדר המיון מנשימים אותי, בודקים אם נוצרו שברים כתוצאה מהתאונה. שברים בגוף. את הטיפול בשברים של הנפש דוחים לזמן מאוחר. בשלב זה אני מורדם וללא הכרה.

חולף יום. אני עדיין שוקע במסך סמיך של חוסר הכרה. עשרים וארבע השעות הקרובות הן הקריטיות ביותר. במהלכן ייקבע אם ייעשה הניסוי הראשון לשלוף אותי בהדרגה מתהומות התרדמת. השאלה המכרעת היא האם אפשר יהיה לחלץ אותי ממבוך חוסר ההכרה.

דעות המומחים חלוקות. הגורל יקבע מי לחיים ומי למוות. המוות הוא תמיד בגוף ראשון ויחיד עבורי. כך היה במוות הקליני שלי, בתזכורת הגורל, בצו ההריסה והגירוש. באזהרה. כך יהיה, ככל הנראה, גם במות הגוף והנפש. "החיים‭,"‬ לעומתו, הם גם בלשון רבים. האם ההטיה הזו, אישית ואינטימית, אולי מעידה גם על פתח מוסווה לחיים מחודשים?

הכאב הוא הסימן הראשון החיובי. והוא מגיח מתוכי ממעבה ההכרה ארבעים ושמונה שעות מאז התאונה. קנה הנשימה שנתחב לתוכי מעורר חוסר מנוחה. הגוף נע וזע. תנועות ראשונות. איתות למעבר הגבול, פתח ראשון שנפרץ במחסום החומה הגדולה והאטומה שהקיפה אותי עד כה? צעד ראשון ומהוסס בדרך הארוכה של השיבה מארץ המתים לארץ נושמת חיים?

האורח הראשון והסמוי מהעין, אבא שלי, שותק. בידיו הוא אוחז בקופסת קרטון סגורה ואטומה. לאט, לאט, כמו בהזיה, הוא פותח את השער ושולף מהקופסה השחורה ניירות שקופים וצבעוניים. ופתאום נזכרתי. זה קרה בכיתה ה' בבית הספר החרדי חורב. שפיצר המחנך ביקש מתנדב שיבנה דגם של בית המקדש. התנדבתי. אספתי קרטונים של דגי פילה מיובאים, אפורים ומחוספסים. מתוכם יצקתי את העזרות, פנימית וחיצונית, את ההיכל, את המזבח. ולבסוף את קודש הקודשים. בית המקדש שלי היה אפרורי. כה שונה מהמקור התנ"כי עלי אדמות. ביקשתי מאבא ניירות צלולויד שקופים וצבעוניים. לבנות את המזבח, את ארון הקודש בצבעים חיים ושמחים. אבל היינו אביונים, ואבא, הקפוץ בארנקו ובמתן ידו, הזדעזע מעצם הרעיון.

"זה מה שחסר לך, בית מקדש צבעוני, אתה יודע כמה זה יעלה לי, השתגעת"

עד לרגע האחרון ניסיתי, בחיי ניסיתי, לבנות את בניין בית המקדש. אבל הנס לא אירע. בניין בית המקדש נדחה.

ועכשיו ביקשתי נייר צלולויד שקוף וצבעוני. שידביק אותי לחיים מחודשים.

"אבא, אבא'לה שלי‭,"‬ אני זועק בדממה מחרישת אוזניים, "אבא'לה, הושט לי קצה של אצבע ואני אפרוש יד ארוכה. לעברך. אבא'לה‭."‬

שמונה ימים הייתי מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. קשיי הנשימה הולכים וגוברים. האורגניזם מגלה התנגדות פנימית לניסיונות ההנשמה. כאילו דוחה מעליו את האוויר, יסוד החיים. הלב חולץ מאזור הסכנה. אני מחובר למכשיר הנשמה. "טובוס‭."‬ עכשיו הפחד העיקרי אינו פקיעת הלב. עכשיו הסכנה המיידית היא מצבו של המוח. זרימת הדם עשויה אולי לחלץ אותי מהמוות הקליני, אבל מה ימנע חיים קליניים ממני? איך שומרים על אספקת הדם בחדר לטיפול נמרץ?

בינתיים הידיעה על מצב חירום, על המאמץ הסיזיפי של הרופאים לייצב את מצבי, לאפשר אספקת אוויר, הופכת ליעד המרכזי. מחדירים קנה נשימה. המצב יציב. האם זו תקווה? ייאוש? השלמה רוויית עצב? מחוץ לחדר מכונסים בני משפחה ובראשם רעייתי וילדיי. העליות והנפילות מורטות את העצבים. נאחזים בכל פיסת מידע. אח ואחות, רופאים, הופכים למקורות מידע. היחיד שנותר שליו הוא מקור הבעיה. אני.

באותה שעה יש משהו כמעט פולחני בחדר הפנימי, קודש הקודשים שלתוכו הכניסה אסורה. יש כמובן את כל הסיבות הרפואיות, והטובות, להפרדה בין המסדרונות והעזרות החיצוניות לבין החלק הפנימי של מקדש הרפואה. פוחדים מזיהום קטלני, מהידרדרות, מקריסת מערכות. בשעה זו הכל פתוח. מי לחיים ומי למוות. אנשי הצוות הרפואי מופרדים מסתם בני תמותה. בגדי הכוהנים לבנים, על כתפיהם רצועות. תפילין של מכשירי רפואה וציוץ מכשירי הקשר. הקורבן נעקד מאחורי פרוכת לבנה ומקומטת. צחות סטרילית. כמעט טוהר פולחני. החולה אסור במגע. אפילו לא מגע עיניים.

סמוך לחדר מצויים רק בני משפחתי המבוהלים. צובאים על השער. מדי פעם נחפז איש רפואה, אח, רופא, חולף במסדרון, מעלה מתוכו משבים חומצתיים בדרך מסתורית, ונעלם פנימה. כל האחרים, כולל בני משפחה קרובים, נשארים מחוץ לתחום. יושבים מחוץ לחדר, חלקם שרועים על הרצפה. אדם לרצפה יולד. אחרים ממתינים בבהלה ונאחזים בכל תנועה. בכל זיע. יש מהם המנסים לדובב את שליחי הרפואה. מה מצבו? מידרדר? יציב? יש שינוי?

מפעם לפעם אני שומע, ואולי הוזה, קולות מהוסים. חל שינוי? לטובה? לרעה? המצב יציב? יציבות היא מילת הקסם.

רחש מוזר מזמזם בין הקירות. המרחק הוא קנה המידה. קרובים ורחוקים. מעגלים, מעגלים. יש מעגל פנימי. אם אפשר מפעילים קשרים של היכרות אישית זה עם זה. מעין מסיבת יום הולדת. במסדרון מתגודדים קרובים מדרגות שונות, חברים. רחש מוזר עולה מתוכם. יש מהם שיושבים בפינות על רגליהם ועוקבים בדאגה אחרי ההתפתחויות. מי לחיים ומי למוות.

ובתווך הכל קפוא. חסר תנועה. רק נשיפות קטנות של אוויר. כחול-לבן מתוצרת עצמית. בשעה עשר בלילה התנועה דועכת. המחלקה נסגרת באיסור מוחלט לתנועה. רק קומץ בני משפחה משתהה עוד מעט קט סמוך לחדר הסגור. בדיקות אחרונות, מעקב, ומיטת החולים שוקעת לתוך דממה חרישית.

ויהי בחצי הלילה. רחש מוזר מבצבץ סביבי. חריקה. משב קל של אוויר מנשב סביב החלון. הריאות נפתחות מעט. ארובות שמיים. וכמו בהזיה נפתחת לאט-לאט הדלת. המסך עולה. בעמדה יושבים אנשי הצוות הרפואי. משגיחים, מפקחים מודדים, בודקים ולוגמים תה פושר. יום צפוף מפחדים ומחרדות מגיע לקיצו. עיניהם מתערפלות, נופלות מעט. עייפות. אלוהים, איזו עייפות.

קול דממה דקה. ענן שינה יורד מהתקרה מכסה את כולם. מלבד התורנים. הם יעמדו עד משמרת הבוקר. עייפות נוחתת גם עליי. מצנח לבן נפרש ומצניח אותי למצעים הירוקים.

לאט, לאט נפתחת הדלת. בפתח עומד מישהו שאינו זר. מה הוא מחזיק בידיו? ריח של דגים מפרפרים נודף באוויר. באיטיות כמעט הזויה הוא מצמצם את המרחק בינינו. אבל מי הוא הדייג ומי הדג?

הוא מדדה, כמעט זוחל, עד קצה המיטה. הווילון רועד. בידיו הוא אוחז קופסת

קרטון. ואז אני יודע. אבא'לה. אני מנסה לקרוא לו, אבל הקול דועך לדממה דקה. אני מנסה לגעת בו, אבל המרחק גדל. אבא שלי עף כמו פרפר אל הדלת. נלכד באור הפלורוסנט הלבן. עוד רגע ייעלם. אבא, אבא'לה אל תעזבני, ככלות כוחי אל תעזבני.

צחוק קטן מבעבע בעיניו. "על מה אתה מדבר, נחעס שלי. נו, תגיד למה בכלל באתי‭."‬ להציל אותי, אני רוצה לומר. אבל‭....‬ והוא כאילו קרא את מחשבותיי הכמוסות מושיט את ידיו לעברי. מחבק אותי. ברוך ובחמלה. הוי, אבא, אבא'לה שלי. בכל זאת, הרי לא עשיתי את המעבר בין שני העולמות. מה אתה מבקש? אבא'לה מצקצק, בעיניו, בשפתיו. "כאילו שאינך יודע, נחעס שלי‭,"‬ ואז אני נזכר. כל חיי אני מבקש את ניירות הצלולויד, צבעוניים ומרשרשים אהבה. למחרת בבוקר, בפעם הראשונה, התעוררתי מעלפוני וחזרתי להכרה.