רחוק מן הגוגל רחוק מן הלב (ולהפך)
פעם, כשרצינו מידע כלשהו, הפעולות שנדרשו כדי להשיגו, כגון פתיחת אנציקלופדיה, נסיעה לספריה או חיפוש ברשומות, מנעו את האפשרות שנחפש מידע שאינו בעל חשיבות מכרעת עבורנו. היום יש גוגל, שבאותו לילה הפך מידיד לאויב. הוא כאילו קרץ לי והזמין אותי לחפש מידע על האקס
זהו, לצערנו, הטבע האנושי. אנחנו נוטים להתייחס לדברים החיוביים בחיינו כאל מובנים מאליהם, ומשהו שהושג בקלות לא ייחרת בזיכרוננו באותה עוצמה כמו משהו עליו היינו צריכים להילחם. ואין בכלל מה להשוות לדבר שרצינו ולא קיבלנו, ולא משנה עד כמה בלתי ראוי היה לכיסופינו. אנחנו תמיד, אבל תמיד, זוכרים את אלה שלא רצו אותנו, כי זה נוגע לתחוש הערך העצמי שלנו. לא משנה עד כמה הזוגיות שיש עכשיו היא נפלאה, ולא משנה כמה אנשים אחריו אמרו לך שאת מדהימה, יפה, חכמה ושאין כמוך - את רצית והוא לא. זהו, זה הזיכרון שיישאר איתך. הוא אמנם ידהה, אבל לא ימחק, אלא אם כן, וזה כמובן קורה רק בסרטים, תפגשי אותו והוא ירצה ואת לא.
עכשיו דמיינו לעצמכם שהזיכרון שעולה בכם לגבי האקס המדובר מתרחש בשעת לילה מאוחרת. אתם תקועים מול המחשב בניסיון נואש לקדם בעוד צעד, שכמובן יהיה צעד מאוד קטן עבורכם ובלתי מורגש לחלוטין עבור האנושות, את הדוקטורט שלכם, שכבר מזמן שכחתם מדוע בדיוק החלטתם לעשותו. זה בדיוק מה שקרה לי.
הרשו לי לפני כן להבהיר שאינני משתייכת לקבוצת המכורים לטכנולוגיה, אלא נוטה להשתמש במחשב לצרכים עניניים/מקצועיים בלבד. לכן, מה שהתרחש מהרגע בו נדדו מחשבותיי מסיבה כלשהי לאקס ההוא נותר תעלומה בעיניי. ואני מאשימה רק את גוגל.
למה גוגל? כי פעם, כשליבנו חפץ באינפורמציה כלשהי, הפעולות שנדרשו מאיתנו כדי להשיגה, כגון פתיחת אנציקלופדיה, נסיעה לספריה, חיפוש ברשומות כלשהן, מנעו את האפשרות שנחפש מידע שאינו בעל חשיבות מכרעת עבורנו. כך שגם אם נזכרתי פתאום בהיא מהיסודי איתה התחריתי על התואר הנכסף של מלכת הכיתה ונורא רציתי לדעת אם היא השמינה בטירוף, השקעת הזמן והאנרגיה שהיתה נדרשת לי לאיתור המידע, ובעיקר השגת תמונתה העדכנית, היתה ללא ספק מונעת ממני, ומכל אדם הנמצא איפשהו באמצע עקומת הגאוס של השפיות, להמשיך ולפעול על פי גחמה זו.
היום, לעומת זאת, יש גוגל. כן, אמנם אני מודה לו על חיסכון בשעות הספריה שלי, אבל באותו לילה הוא הפך מידיד לאויב. באותו לילה הוא כאילו קרץ לי מהדפדפן, מפלרטט איתי ומזמין "אז את רוצה לדעת מה עם ההוא... רק הקישי כאן, פחות מחצי שנייה ותדעי הכל, כאן, כאן, זה לא יכאב, אל תדאגי".
כאדם די רציונלי מטבעי, היודע היטב שמחשבות על אקס ה"פגע וברח" לא יועילו להתקדמות הדוקטורט ולכן כדאי להפסיקן לאלתר, טוענת בנקודה זו לחוסר שפיות זמנית. הקלדתי את שמו. בעת לחיצת ה"אנטר" הגורלית לחשתי לעצמי "הלוואי שלא אמצא כלום והגוגל הבוגד ישאל אם לא טעיתי באיות".
כדובדבן שבקצפת יכולתי לצפות בתמונות עדכניות של הבחור
אבל לא, גוגל הגאה הציג רשימה קצרה יחסית אך אינפורמטיבית לגבי האדם המדובר. מתוך הרשימה יכולתי לדעת מה מעשיו נכון להיום, מה היו מעשיו לפני כשנה, באילו תפקידים מקצועיים הוא עסק, וכדובדבן שבקצפת יכולתי לצפות בתמונות עדכניות של הבחור, ו...תופים בבקשה - איזה חיפוש יהיה מושלם ללא קובץ בו גם ניתן לשמוע את קולו. זה העידן המודרני, כל מה שחפצה נפשנו לדעת תוך חצי שנייה במסך מולנו.
שמחתי לגלות שהכאב נעלם, הזמן עשה את שלו והשארתי את אותו האדם מאחור. אבל חוויתי התרגשות מהיכולת לגלות דברים מעולמו הפרטי ללא ידיעתו. לעשות משהו שאסור, אבל בעצם מותר. לגעת ולא לגעת. מי לא היה רוצה שהתחום האפור הזה בין האסור למותר יתרחב? זה הרי המקום המרגש ביותר, לא?
אם אפסיק לשנייה להתחבא מאחורי גבו הרחב של גוגל, אז בנימה יותר רצינית אני חושבת שמעשה זה, "גיגול האקס", נותן אפשרות לספק את צרכי המציצנות הקיימים כמעט בכולנו. אנחנו מן הסתם לא נהייה אלה שיושבים עם משקפת מול הבית של השכנה ומחכים לראותה מתפשטת, וגם לא אלה שיתקעו את עיניהם בחור המנעול של החדר של השותף, או אלה שיצמידו את אוזניהם לחדרו של הבוס במהלך ישיבה מכרעת, כי זה כמובן מגעיל. אבל אנחנו, ועכשיו אני מדברת מניסיון, בהחלט נהייה אלה שמאחורי מסך האנונימיות והיעדר החשש מלהיתפס, בפרטיות ביתנו, נספק בדיוק את אותם הצרכים, להציץ לחיים של אחרים, להשביע את הסקרנות הזאת, שהיא דחף אנושי בסיסי.
אז לא, אני לא מצטערת שנתתי לגוגל לפתות אותי. להפך, אני נותנת לו את הכבוד הראוי על הצלחתו לגרום לי, אמנם לחצי שנייה, לאבד קצת שליטה. נדמה לי שאנחנו, או לפחות אני, לעתים זקוקים לזה בעולמנו. לעשות - מבלי לעצור ולחשוב, לחצות קווים אדומים של עצמנו מבלי להרגיש אשמים, ומבלי שאף אחד יידע. מלבד גוגל, כמובן.
לפנייה לכתב/ת 
