לכתו של נביא הזעם

הפרידה ממך סגל, היא עת לחשבון נפש. כשהופיעה הידיעה כי הלכת לעולם אחר, ברגע אחד עלו בראשי קטעי דברים מטרידים שאמרת בשנים האחרונות על מקצוע העיתונות מחד, ומאידך זיכרונות מעוררי געגועים לימים אחרים בהם ערכת את "יומן", תוכנית שבתקופתך הייתה מופת של עיתונות ויצירה טלוויזיונית. מצפייה חוזרת ונשנית בכתבותיך, למדתי איך להוביל מרואיין לאמירה קוהרנטית וחדה, איך לשלב בין ציניות להומור כדי לעשות בהם סכין חד שיוכל לשחוט פרות שמנות וקדושות, או כדי לערער ולבחון כל הנחת יסוד.

כאנשי טלוויזיה, עשית לנו בית ספר להבנת התמונה ולימדת אותנו דווקא מתי לשתוק הרבה יותר משלימדת אותנו מתי לדבר. למדת איך להקשיב לתמונה. בלכתך סגל, אתה משאיר לפחות עבורי צוואה מקצועית ורוחנית שהלוואי ואהיה מסוגל לממש. בשנים האחרונות ניסחת את הצוואה הזאת כשאתה מתבונן מקרוב אך בריחוק מוקפד אחרי עולם התקשורת ומקצוע העיתונות שהלך למקומות זרים, שלא לומר בזויים, לפי תפישת עולמך.

לא אשכח לעולם את פגישתנו לפני חמש שנים, בה הצעת לי להצטרף אליך לתוכנית אקטואליה יומית בערוץ השני, תוכנית שלא עלתה מעולם, פשוט כי היא לא הייתה באמת נחוצה לבעלי הבית, גם לא בתור עלה תאנה שיוכלו להתהדר בו ככיסוי לריק של השידור המסחרי. אתה רצית להמיר את הלשון הרירית והחנפנית של מהדורות האקטואליה באזמל ופטיש אוויר. חשבת שצריך להוביל במקום להיגרר אחרי הציבור בניסיון פסול אינטלקטואלית שתכליתו לרצות אותו כמעט בכל מחיר.

בדברים שכתבת מפעם לפעם הזהרת מפני האווירה הפטריוטית שיש בתקשורת, התרעת על כך שהתקשורת מנסה לרפד את הצופה, לא לטלטל או לערער את בטחונו. על בשרך סגל ידעת מהו תג המחיר למי שמבקש בכל זאת להיות עיתונאי לפי תפישת עולמך, היות ובסופו של דבר לא מצאת את מקומך בחדשות הערוץ השני אחרי שתוכנית הלילה בעריכתך זכתה שם לביקורת קטלנית ואף הורדה בסופו של דבר מהאוויר בשל היותה "שמאלנית", לפי לשונם של חברי דירקטוריון חדשות הערוץ השני, שאף הם חשבו שתפקידן של החדשות בטלוויזיה הוא להתחנף לציבור. ומשלא שבעו נחת מעריכתך המקצועית הם טענו כאמור שהתוכנית "שמאלנית", כלומר שהתוכנית עושה מה שתוכנית אקטואליה צריכה לעשות בדרך כלל, אך לא בבית ספרנו. בשקט בשקט, נעשה חיסול ממוקד בחדשות הערוץ השני, חיסול שלא היה מבייש את ימי החיסולים בשל "שמאלנות יתר" ברשות השידור.

עלה תאנה לכיסוי המחלה הקשה

כשעזבת את רשות השידור בפעם הראשונה, בתקופת מלחמת לבנון, זה היה בשל חיסול שכזה. לא השליכו אותך החוצה, חלילה. פשוט הצרו את צעדיך, ייבשו אותך, כפי שמקובל לומר במחוזות ברשות השידור. בשנות התשעים, בתקופתו של מוטי קרשנבאום כמנכ"ל הרשות, שבת לערוץ הראשון להיות עורך "יומן". זו הייתה תקופה של פריחה, יצירה והישגים עיתונאיים אדירים שהושגו למרות הקשיים העצומים שהיו מאז ומעולם ליצור משהו רציני ברשות השידור. גם לתקופה הזאת היה סוף כעבור שנים אחדות כאשר שוב נחת אורי פורת בשנית כמנכ"ל וקומיסר שבא "לעשות סדר" ברשות השידור. עזבת. אני יודע שעזבת כי לא יכולת יותר לשאת את העבר במהדורה נוספת ומאוחר יותר לא היית מוכן לשוב לרשות משום שאם היית שב, הייתה זו שיבה טכנית, בבחינת בגידה בעקרונותיך. אותו מנכ"ל לשעבר שהזמין אותך לשוב, לא הזמין אותך להשיב גם את תפישת עולמך המקצועית והבלתי מתפשרת. הוא היה מאלה שחשקו בך בתור עלה תאנה נאה לכיסוי המחלה הקשה של רשות השידור, מחלה שהוא עצמו היה חלק ממנה.

סגל, אתה היית אחד החיילים האמיצים במלחמה שהייתה פעם על חופש הביטוי בעיתונות וברשות השידור. מלחמה אבודה, לא רק ברשות השידור. למרבה האירוניה, כתבים, עיתונאים לא נלחמים היום על חופש הביטוי ובמיוחד הצעירים, שהדעת נותנת שיהיו חתרניים במיוחד. דווקא אלה מתגלים היום כאחרוני הקונפורמיסטים שאין בכוחם לשנות דבר וחצי דבר בעולם שבו גם העיתונאים או מה שנשאר מהם, הם חלק בלתי נפרד משוק העבודה החופשי.

זהו זה סגל, עכשיו כשהפרידה היא סופית, התובנות האלה הן כחשבון נפש. אתה הולך לדרכך ומשאיר כפיקדון בידינו את הדילמות והשאלות שצריך להמשיך להתמודד עמן גם בערפל הגדול שבו אנו חיים ועל כן הפרידה הזאת חובטת ומטלטלת במיוחד.