ארץ-עיר (חי-צומח-דומם)

בכל רגע נתון, היכנשהו ברחבי העולם נולד תינוק בקומה ה-25 של בית חולים עירוני; תינוק אחר, בר מזל פחות, בא לעולם על רצפתו המטונפת של צריף עלוב בפרבר עוני; סטודנט שוכר דירה מוזנחת במחיר מופקע בעיר מודרנית; ומשפחה בת כמה נפשות מתפנה בלית ברירה מאדמתה שהופקעה ממנה בידי המדבר או הים, ועוקרת לאחת הערים הגדולות כדי לשרוד. הצטרפותם לאוכלוסיית הערים של התינוקות שאך נולדו, המשפחה שהיגרה מכפר הולדתה והילד שהתבגר והפך לסטודנט, משנים את המאזן הדמוגרפי הגלובלי - בעולם שבו למעלה ממחצית האוכלוסייה האנושית, כחמישה מיליארד בני אדם, תתגורר בערים עד שנת 2030.

3.3 מיליארד אנשים חיים כיום במרכזים העירוניים ברחבי העולם, לוקחים חלק בתהליך העִיּוּר המואץ ש-95% ממנו מתחולל במדינות מתפתחות. לפי נתונים קרן האוכלוסין של האו"ם (UNFPA), בשלושת העשורים הבאים מספרם של תושבי הערים באסיה יוכפל מ-1.36 מיליארד בני אדם ל-2.64 מיליארד; אוכלוסיית הערים באפריקה תוכפל אף היא, מ-294 מיליון תושבים ל-742 מיליון; וגם באמריקה הלטינית ובאיים הקריביים יגדל שיעורם מכ-400 מיליון איש ל-600 מיליון. אולם בעוד שגדילתן של ערי הענק (megacities), הזוכות לסיקור תקשורתי תדיר ומספר תושביהן עומד על עשרה מיליון איש בממוצע, צפויה להיעצר - הרי שבעשור הקרוב הגידול בממדי ערים בנות פחות מחצי מיליון דיירים יהפוך למשמעותי ומוחשי יותר ויותר.

"הגידול הזה אינו בהכרח דבר רע", קובע דויד סאטרווייט מהמכון הבינלאומי לסביבה ופיתוח (IIED). "כלכלתן של רוב המדינות מונעת על-ידי מרכזים עירוניים, וגם במדינות מתפתחות ש-60 או 70% מאוכלוסייתן חיה באזורים כפריים, יותר ממחצית הפעילות הכלכלית ופעמים רבות אף יותר מתרכזת בערים. הבעיה היא לא הגידול - אלא הגידול הלא מתוכנן", הוא מסביר. את תוצאת הגידול הלא מתוכנן מדגים סקר שנערך בשנת 2001, לפיו 942 מיליון בני אדם, או כ-31% מהאוכלוסייה העירונית העולמית, חיים בשכונות עוני ובפרברי סלאמס באזורים שמעולם לא יועדו למגורים, 90% מהם במדינות מתפתחות. עד 2030, מספרם עתיד לגדול לשני מיליארד.

לואנדה, אנגולה‏ (צילום: IRIN)

1

2

3

4

5

6

7

חיים מחפירים של מחסור ומאבק הישרדות

הגדרת המושגים "סלאם" ו"עוני עירוני" מתמקדת במחסור: היעדר גישה לחינוך, שירותים סוציאליים, תעסוקה, אספקת מים, מערכות תברואה, דיור בתנאים סבירים וזכויות אזרחיות. במקרים רבים, העניים העירוניים חיים בתת תנאים במתחמים ציבוריים עצומי ממדים או בכעין 'התנחלויות' בלתי חוקיות, הממוקמות לצד מרכזי הערים. נהוג להניח כי רמת העוני בערים נמוכה מרמת העוני באזורים הכפריים, אולם המספר המוחלט של העניים והאנשים הסובלים מתת תזונה בערים הגדל במהירות, מוכיח את ההפך. "בתהליך המוכר כעת בשם 'האורבניזציה של העוני' מוקדי העוני עוברים לערים", ציין מסמך רשמי של האו"ם ב-2003. בינתיים, ארגוני הסיוע הבינלאומיים, הפועלת במדינות מתפתחות ונסמכים על תורמים, עדיין לא היגרו העירה יחד עימם.

גל ההגירה העצום מיתרגם לעוני מחפיר, תחלואה ותנאי מחייה קשים. בדאקה בירת בנגלדש למשל, כל אימת שהנהר החוצה את העיר עולה על גדותיו, הוא מציף במים מזוהמים את הבקתות הלא-חוקיות הקטנות שנבנו בצפיפות, מוגבהות מעל פני המים. בדלהי שבהודו בעיית המים כרוכה דווקא במחסור, ותושבי שכונות העוני נאבקים אלה באלה על הגישה למקורות המים, פעמים רבות במשך ימים. במקביל,

התזונה הלקויה שכיחה מאוד בסלאמס, כיוון שתושביהן אינם עובדים, הם עניים מכדי לקנות מזון ואינם יכולים לגדלו בעצמם.

במאה ה-20, גדילת הערים הונעה על-ידי ההגירה מהאזורים הכפריים. כיום, הערים גדלות בעיקר מבפנים, כלומר יותר אנשים נולדים ופחות אנשים נפטרים בהן. התהליך אולי מצביע על התפתחות שירותי הרפואה, אך שיעור התמותה הנמוך בערים מסתיר את המשבר הבריאותי המתרחש בסלאמס. גרוע מכך, מי שמושפעים ביותר מכך הם הילדים. דו"ח של האו"ם לשנת 2006-7 מציין כי באתיופיה, 48% מכלל הילדים החיים בשכונות עוני ובאזורים כפריים סובלים מתת תזונה, לעומת 27% מהילדים באזורים עירוניים; בניג'ר השיעור הוא כ-50% מול 35%; ובסלאמס של חרטום 40% מהילדים לוקים בקלקולי קיבה לעומת 29% מהם באזורים כפריים. מסקנת הדו"ח היא כי המגורים בפרברי העוני הדחוסים מסכנים חיים פי כמה מהחיים בכפר.

הדוחק העירוני הופך מחלות דוגמת דלקת ריאות, שלשול, מלריה, שחפת ואיידס למגפות, והיעדר הגישה לשירותי בריאות ציבוריים מנציח את מעגל העוני. כך למשל העניים העירוניים מוציאים אחוז גבוה יותר מהכנסתם על טיפולים רפואיים, והם חשופים יותר לאבטלה כיוון שהם נאלצים להפסיד ימי עבודה בעת מחלתם. במצב כזה, הם אינם להיחלץ מהעוני ולשפר את תנאי חייהם. העובדה כי עם גדילת אוכלוסיית הערים, יוכפל מספר האנשים משוללי הגישה למקורות מי שתייה מ-108 מיליון בני אדם ב-1990 ל-215 מיליון עד 2010, ודאי אינה מועילה.

עתידות: האם העוני והייאוש יביאו למרי אזרחי? 

3.4 מיליון מתוך 13 מיליון תושבי דאקה חיים ב-5,000 פרברי עוני ושכונות לא חוקיות; 60% מאוכלוסיית ניירובי, בירת קניה, דחוסה בלמעלה מ-130 אזורים לא רשמיים המהווים רק 5% משטחה של העיר; ואילו במומבי שבהודו האזורים הללו גדלים מהר פי 11 מהעיר עצמה, מארחים 300 דיירים חדשים מדי יום. הנתונים מגבים דו"ח שפרסמה ב-1990 תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), העוסק בין היתר בהשפעה ההומניטרית של העיור המואץ. הדו"ח הדגיש את תפקידן של הממשלות בפיתרון בעיית העוני בערים, והמליץ כי "ממשלות יפנו את זירת אספקת השירותים לגופים רשמיים ולא רשמיים, ארגוני סיוע מקומיים ובינלאומיים או תושבי השכונות עצמם".

בעולם המתפתח רעידת אדמה או הוריקן אינם אסון אלא הקטליזטור לאסון, החושף את התשתיות הרעועות ממילא, הבתים העלובים, התכנון האקראי ולעתים קרובות אי קיומם של שירותי חירום. בערים הללו, קידום הבריאות, החינוך, הגישה למים והתברואה, מניעת האלימות והפשיעה ומתן מענה לאסונות טבע, תלויים במנהיגות אקטיבית ואחראית במדינות המתפתחות - הן מקומית והן ארצית. אלא שפיתוח מנהיגות כזו תלוי בחסדי הממשלות, שטרם מכירות בזכותם החוקית של תושבי הסלאמס לחיות, ואינן מעניקות להם חזקה על רכושם. לעת עתה ממשלות לא מתערבות כמעט בתכנון העירוני, תושבי שכונות העוני נעדרים כמעט כליל מתוכניות לאומיות ואינם זוכים לייצוג פוליטי.

"המצב הנוכחי הוא דוגמה למה שיתרחש בעתיד, אם נמשיך להיכשל בניסיון לשנות את התמודדותן של ממשלות וארגוני סיוע בינלאומיים עם תהליך האורבניזציה", מסכם סאטרווייט. "במחצית מהאוכלוסיות העירוניות שיעור תמותת התינוקות והילדים גדול פי 20 מהממוצע, ולפחות מחציתן מתגוררת בשכונות עוני. אם המשבר לא יטופל, ניצני תנועות המחאה האלימות הפועלות בשנים האחרונות רק יתעצמו - והמתיחות הזו עלולה בהחלט להוביל למלחמות אזרחים".