לפעמים אני משתגע

"חלומות אסורים" הוא הזמנה להציץ בפושעים משתעשעים בכלא בתחרות זמר בנוסח כוכב נולד. הזוכה – גם אם רצח את אשתו, גם אם הוא מרצה מאסר עולם על רצח זקנה במהלך שוד בבית אבות, גם אם קיפח את חייה של החברה שלו – הזוכה יקבל חופשה של 24 שעות.

ומה קיבלו הצופים בפרק הראשון מתוך שלושה? הזמנות נוספת להציץ בחיי הכלא, שמשום מה נראים לא כל כך נוראים, במיוחד כשמוקצים בהם משאבים לא מעטים לארגון השעשוע הזה, שמשום מה אחד ממנהלי בתי הסוהר בישראל סבור שהוא קשור לחינוכם של האסירים. אמנם, פונקציונרים שוחרי-טוב של מערכת הכליאה קצת מתחבטים בשאלה, אם יש לקיים תחרות כזאת אם לאו: האם אין כאן "גלוריזציה של הפשע", שואלת את עצמה קצינה אחת. אומרים "גלוריפיקציה", ויש כאן: פחות בעצם הענין ויותר בדרך שבה בחרו יוצרי המיני-סידרה להציגו.

ומה חושב הקורבן?

מר ברקאי ורון כחלילי, היוצרים, לכאורה עושים מה שנכון וראוי: הם לא מטשטשים את הסיבות בגינן יושבים הגיבורים המזמרים בבית האסורים. הנה, איתן אלחרר, נרקומן כבד, חבט בזקנה במהלך שוד בבית אבות. במילותיו – "אחרי שבועיים היא מתה, הביאו לי כתב אישום על רצח". יש עוד אחד שאומר "אני אלמן לצערי". האיש רצח את אשתו. יניב מלכה, אסיר מספר 1127053, סיפר לבית המשפט שהיתה לו מין ברית התאבדות עם החברה שלו, אבל הוא לא מסביר כיצד דווקא הוא נשאר בחיים. מייק מנג'ו, 30 עבירות אלימות, מנשק תמונה של אשתו. כולם מגלגלים עיניים לשמיים ורובם מאמינים באל הטוב, או ברושם הטוב שיעשו על ועדות למתן הקלות, ומוכנים אפילו לחבוש כיפה.

מה חושבת אשתו של דוקר אלים על החיים במחיצתו, זאת לא נדע. לא הראו לנו. גם לא הראו את תמונותיה של הזקנה החבולה טרם מותה, ושל גווית הצעירה הרצוחה, ושל הדקירות בבשרם של קורבנותיו של מנג'ו. מה אומרים ילדיו של "האלמן" שרצח את אמא שלהם, לא נשמע כאן. מדוע? לא בגלל עצלות בתחקיר או העדר משאבים לצילום. יוצרי הסדרה הם אנשים מוכשרים שיודעים היטב כיצד לחיצור מניפולציה רגשית שתשאיר אותנו מרותקים למסך, במקוום לזפזף בגועל. הם פשוט לא מספרים את כל הסיפור. העובדה שלקורבנותיהם של המזמרים מוקדש זמן מסך כה מינימלי מונעת התכווצויות של השריר המוסרי, זה שצריך להיות מופעל כאן כדי לא ליצור גלוריפיקציה, כדי לתחום את "חלומות אסורים" במשבצת הראויה: הצצה, אבל הצצה ביקורתית.

על פני השטח, היוצרים פטרו את עצמם מביקורת כשציטטו מעט מן הדיון בעצם קיומה של תחרות הזמר. כך, מובאה מ"הכל דיבורים" של גבי גזית ובצדה ראיון מוקלט עם אמא של תמר ברז נשמעו שם: תמר ברז נאנסה, נרצחה וגוויתה הוסתרה שבועיים בתוך שטיח. רוצחה יושב באחד מבתי הכלא שזכיתם להציץ בו ב"חלומות אסורים". הוא לא שר. גם יגאל עמיר, דייר בכלא איילון, לא שר הפעם. לא נורא: אם "חלומות אסורים" תגרוף מספיק רייטינג, אולי בפעם הבאה.

תסלחו לי על השמרנות, תקראו לי צדקנית, אני לא מכניסה את הדבר הזה הביתה בשבוע הבא. באמת לא אכפת לי מי מן הרוצחים מסלסל יפה יותר. ואני חושבת שלפעמים, גם צפייה פסיבית בכורסה היא גלוריפיקציה של פשע. תצפו בפרק הבא?