שתף קטע נבחר
 

טורבוביץ': בניון, טפירו או דודי סלע?

השבוע עולה נבחרת ישראלית נוספת על המגרש. אלא שהפעם אין זה מגרש ספורט אלא המגרש המדיני. האם גורל המשלחת הישראלית לאנאפוליס יהיה כגורל נבחרת הכדורגל, הכדורסל או הטניס?

המכנה המשותף לנבחרות הספורט הישראליות הוא שהן מתמודדות, לרוב, מול יריבים טובים וחזקים מהן: נבחרת הכדורגל בהנהגת בניון נחלה תבוסה מחפירה מול נבחרת אנגליה. נבחרת הכדורסל בהנהגת טפירו העפילה לשלבים המתקדמים של אליפות אירופה וזכתה ב'הפסד מכובד'. ובטניס הצליח דודי סלע לגבור על שני שחקנים צ'יליאנים שמדורגים כמאה מקומות מעליו בדירוג העולמי ולהביא לעליה של ישראל לבית העליון של גביע דיוויס.

 

ועכשיו מגיע תור המשחק המדיני. היעד שהוגדר: מסמך מוסכם, קצר, מהותי שיושג בתוך כשישה שבועות. למרות שיעד זה מהווה פשרה בהשוואה ליעדים שהוגדרו בתחילת התהליך, ספק רב אם גם הוא בר-השגה. זאת משום שעל צוות המו"מ הישראלי לתמרן בין הסכם מדולל וכללי ששומר על היציבות הקואליציונית, מצד אחד, לבין הסכם מהותי שנוגע בסוגיות הליבה ועומד בדרישות המינימום של הצד הפלסטיני, מצד שני.

 

ובכל זאת, בוחרת ישראל לעלות למגרש מעמדת נחיתות. הצד הפלסטיני שולח את המיטב שלרשותו בדמות פוליטיקאים מנוסים: אבו-עלא, סאיב עריקאת ויאסר עבד רבו. מולם מציבה ישראל צוות של פקידים בכירים הכולל את יורם טורבוביץ', ראש הסגל של ראש הממשלה, אהרון אברמוביץ, מנכ"ל משרד החוץ, שלום תורג'מן, יועצו המדיני של ראש הממשלה ועמוס גלעד, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון.

 

הפער בין הקבוצות רב. לאבו-עלא יש יותר ניסיון במשא ומתן מדיני על הסוגיות התלויות ועומדות בין הצדדים מאשר לכל הצוות הישראלי יחדיו. כך גם לעריקאת. שניהם נשאו ונתנו מול ישראל מאז 1991. וגם עבד-ראבו כבר חווה שני מבחני אש במשא ומתן על הסדר הקבע בשנת 2000 ועל יוזמת ז'נבה. לעומת זאת, לחלק מהצוות הישראלי זוהי טבילת אש ראשונה במשא ומתן מדיני מקיף בנושא הפלסטיני.

 

יתרה מכך, מול מנהלת המשא ומתן הפלסטינית הוותיקה והמאומנת מציבה ישראל ריק ארגוני. עד כה לא נעשה כל ניסיון רציני למצות את הידע והניסיון הקיימים בשירות הציבורי בישראל. אווירת חשדנות שוררת במשרדי הממשלה השונים המעורבים בתהליך וכולם חוששים שערוץ חשאי אחורי ישלול מהם רגעי תהילה.

 

בספורט, ניצחון או הפסד הם ברורים. כל פעולה נרשמת ונספרת ושחקנים מדורגים לא רק על פי מספר הסלים שהם קולעים או השערים שהם מבקיעים.

 

אך כיצד מודדים ביצועים של צוות משא ומתן? שהרי גם כאן השגת ההסכם איננה חזות הכל. יתרה מכך, בעולם המשא ומתן 'ניצחון' ברור של אחד הצדדים עלול להביא לכישלון התהליך כולו. ובכל זאת, צוות המשא ומתן והעומד בראשו נמדדים לפי יכולתם לשרת את הדירקטיבה המדינית של ראש הממשלה. עליהם להזהיר את לקוחם מפני הפתעות ולמצות את נקודות החולשה של היריב. עליהם לחשב כל צעד מתוך ידיעה שהקרב על האחריות לכישלון יהיה לוהט לא פחות. קשה מאוד לעשות זאת בהצלחה מול יריבים מנוסים יותר שיש להם גם יתרון של ידע וזיכרון היסטורי וגם מערכת תומכת טובה יותר.

 

מה ההסבר להתנהלות הזו? שהרי אין ספק שחברי הקבינט המדיני מודעים לבעיה. אפשרות אחת היא שלא מייחסים חשיבות להרכב הצוות משום שאין כוונה אמיתית להגיע להסכם או משום שראש הממשלה מתכוון לגבשו בערוץ חשאי. אפשרות שנייה היא שראש הממשלה חושב שניסוח הצהרה קצרה וכללית לא דורש צוות מנוסה יותר. זו טעות. אין קשר ישיר בין אורך המסמך לבין חשיבותו ההיסטורית. בנוסף, הצד הפלסטיני לא מתכוון להסתפק בהצהרה שהיא פרווה ומתכוון להרחיב את סדר היום של המשא ומתן.

 

על כל פנים, החל מהשבוע הקרוב טורבוביץ' הוא הקפטן של נבחרת ישראל. עליו להגיע למסמך מוסכם עם הפלסטינים או להבטיח שכישלון לא יפגע במעמדה הבין-לאומי של ישראל או באינטרסים שלה. וכל זאת בתוך שישה שבועות. ההחלטות הרבות שיקבל יקבעו זאת. הלוואי שייצא דודי סלע!

 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד מכון ראות לחשיבה מדינית והיה מזכיר צוות המו"מ לשיחות השלום בקמפ דיוויד

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים