מפמפם בכיף

זוהי פניה נרגשת ללוחמים עזי נפש ומנוסים, ותשובות (וגם דוגמאות לתרגילים) יתקבלו בברכה: אחי גיבורי התהילה – האם אתם יודעים מהם "עקרונות קרב המגע הישראלי"? והאם אתם מוכנים לשתף אחרים בידע? אם יש דבר כזה – תמצאו אותו בעמוד 207 של "הבלדרית", ספרו של דניאל סילבה, ללא ספק הכותר הכי מפומפם ברדיו בחודש האחרון. הפעם בחרו אמני הפיתוי ללכוד את תשומת הלב שלכם באמצעות סיטואציות מבוימות קטנטנות כאלה, למשל זו שבה נשמע ראש הממשלה מסרב להתמסר לסדר היום שלו מפני שהוא באמצע "הבלדרית". האמת? רעיון לא רע: מן הקריאה עצמה לא יצמח לו – לנו – שום נזק.

התחלתי לקרוא תחת מחאה. אולי אני שריד של עידן הדינוזאורים, אבל עדיין לא נעים לי כשדוחפים לי ספר לגרון בעשרה תשדירים לשעה. כרגיל, עצם הפמפום עורר בי התנגדות וגם חשש קל שמדובר בחומרים פחות ראויים מאלה שיושבים על המדף וממתינים לתורם. הפעם טעיתי.

אחד האפקטים הבלתי צפויים של התרסקות מטוסים לתוך מגדלי התאומים, הפנטגון ושדה בור הוא חידוש האפשרות לכתוב רומן ריגול עדכני, משכנע ומשופע בגיבורים דרמטיים חדשים. בשלהי המלחמה הקרה נדמה היה שהז'אנר עומד לגווע, מפני שלפתע התפוגג הפחד של קוראיו מפני עימות חזיתי בין-גושי שיהרוס את העולם. אמנם, למלך הבלתי מעורער של הז'אנר, ג'ון לה קארה, זה לא הפריע כלל: הוא עדיין היה מסוגל לשלוח את גיבוריו למחוזות נידחים של עימותים זעירים יחסית ולהפיק שם מרגליות. ההתקרבות הבין-גושית לא מנעה את לידתם של "המשחק שלנו" ו"הגנן המסור", ללא ספק שתי פסגות של יצירתו. אבל ג'ון לה קארה יש רק אחד. כך שבאמת לא צריך להשוות בינו לבין דניאל סילבה כדי ליהנות, למרות שאחת הדרכים למכור אותו לחובבי הז'אנר היא הקביעה (המופרכת) שהוא "יורשו" של לה קארה. בהמשך נראה מדוע הקביעה הזאת היא בלון של אויר חם. בינתיים, ברשותכם, ננסה ליהנות.

א-לה קארה 

במרכזו של הספר ניצב אסון טרור חדש: נסיון לפגוע בוותיקן ובאפיפיור חובב יהודים, שבע מאות מתים ואותו האפיפיור שניצל בעור שיניו. גיבורו המתמיד של סילבה, גבריאל אלון, הוא רסטורטור בעל שם עולמי, דור שני לשואה, מתנקש מזדמן בשירותי הבטחון חדורי הצדק של מדינת היהודים הנרדפת, בעל עיני איזמרגד ירוקות, מחסלם של רבים מבכירי "ספטמבר השחור", מוכה טרגדיה (בנו נרצח בידי בני עוולה ואשתו מאושפזת מאז בבית חולים פסיכיאטרי) ורק כדי לא לעשות אותו גדול מן החיים, סילבה מדגיש מידי פעם שהוא נמוך. אם דמותו לא מפותחת די הצורך ומשורטטת במריחות מכחול עבות שלא מתאימות לרסטורטור זה מפני שהוא כבר כיכב בכמה ספרים קודמים של סילבה – לא צריך לקרוא לפי הסדר כדי להתוודע אליו – וגם מפני שלסילבה אין יכולת להתבונן בפנים נפשו של גיבור, שם, על פי לה קארה, מתרחשים העימותים הדרמטיים ביותר.

סילבה בוחר בעלילה ראוותנית במיוחד. המרגל-המחסל הצודק והלא-מתייסר שלו נקרא להציל שוב את העולם, הפעם מידיי תואמי אל קעידה, אלה שיושבים בסעודיה ושולחים גרורות לארצות הברית, אלה שמגלגלים כסף ענק ונורא רוצים להשמיד את הכופרים, ובינתיים, נהנים ממנעמי החיים בארצותיהם.

מישהו אמר מוחמד עטא ולא קיבל? כאן תקבלו כמה. בעצם, תקבלו את דמות הטרוריסט המפחיד כפי שהיא מורכבת כיום בדמיונו של הקורא המערבי: מוסלמי פנאטי בתחפושת של סוחר נדל"ן מערבי, מקושר לכל הארגונים האיומים והנוראים הללו, חמאס ואל קעידה והאחים המוסלמים והאיחוואן של המאה ה – 19, שהם, מה לעשות, סוג של הידרה מודרנית. הרי אי אפשר להסתפק בחיסול ראש אחד.

תקבלו גם את תחושת האסון המתרגש ובא, אסון בממדים בינלאומיים, לא פחות מזה. סיכולו של אירוע טרור שקורבנותיו המיועדים הם סתם אנשים מן הישוב הוא כנראה עניין לא חשוב די הצורך לטוות סביבו ספר.

ואם קראתם את "המתופפת הקטנה", תשמחו לקבל גם את שרה בנקרופט. כי לתוך משכנה של ההידרה צריך להחדיר מישהו שיזהה את המפחיד האמיתי וייתן בכך אות לחיסולו בקו-פרודוקציה אמריקנית-ישראלית, וזה מבצע נורא מוצדק כי הלה אחראי לנסיון חיסולו של ראש שירותי השושו של ישראל, ורק צריך למצוא מישהו שאיננו ישראלי ויהודי ובוערת בו תשוקה לחיסול רעים באשר הם רעים. הלנצח תאכל חרב? כן, כי אחרת לא יהיה לסילבה רב מכר חדש.

התאהבותה של שרה בחבורת המרגלים הישראלים – כל אחד מהם איכשהו קורבן טרור בפני עצמו – תזכיר לכם את ימי האימון של צ'רלי ב"המתופפת הקטנה". משם ואילך הדמיון יבליח מדי פעם בזכרונכם במהלך הקריאה, עד כדי הרמת גבה מנומסת בסצינות מסוימות – למשל, תיאור האירוע במסעדת לה טטו (ונימנע ברשותכם מספוילרים) שבו נוסק סילבה גבוה-גבוה מעל להתרחשות ויוצר ראשומון קטן ויפהפה. כן, כבר קראתם כאלה קודם. אצל המלך.

אז למה בכל זאת נהניתי? כי היה מהיר, קצבי, עתיר ארועים ובדרך כלל משכנע. פה ושם נכשל סילבה בנאומים ציוניים פרוגרמטיים ומשעממים נורא. פה ושם התחקיר שלו יצחיק ישראלים, כי אנחנו הרי יודעים שכדי לנסוע למגידו מירושלים לא צריך להיסחב על פני כביש החוף. עם זאת, הדיאלוגים מהירים וסוחפים והוליוודיים בעליל – קצב חשוב יותר מעומק, שורת מחץ חשובה יותר ממשפט אמין – ולרוב, זה עובד.

מה שיהפוך את הספר לרב מכר בשוק שלנו איננו גורלו של האפיפיור או הנסיונות לחלץ את שרה בנקרופט מן התופת אליה נקלעה. לו היה סילבה אחד משלנו היה ודאי מתייצב קצת ימינה מרוב תומכי קדימה ואולי אפילו מצביע לאנשים שצעקו פעם "מי בעד חיסול הטירור". הוא פרו-ישראלי בלי בושה, בלי סייגים ובלי לסטות לרגע מעולמו הצבוע בשחור-לבן. יש משהו מנחם בגישה הזאת, מחמם ומלטף באופן נעים וכוזב. בהמתנה המבוהלת למגה-פיגוע הבא, יותר מזה לא נוכל לבקש.