החמצה ושמה שמיטה

דיון נוקב, סוער ומתמשך נסוב סביב שנת השמיטה. מתברר, שסוגיות ערכיות עקרוניות ששורשיהם טמונים עמוק בתוך העולם היהודי והדתי יכולים להפוך לעניין ציבורי משמעותי. לכאורה, סיבה למסיבה, בפועל, אכזבה גדולה. כגודל התקווה והציפייה כן גודל האכזבה. סוגית השמיטה הפכה אמנם לסוגיה בוערת וזמן רב לא זכתה מצווה דתית לעדנה כזו במישור הציבורי-לאומי, אך שוב כל זאת רק לכאורה.

משום שלא בשמיטה עסקינן כאן. לא במהותה ולא בעקרון המוסרי-חברתי העומד בבסיסה אלא רק בהשלכות הפרקטיות שהן תוצר של אותן רעיונות שאינן זוכים להתייחסות משמעותית.

דווקא העיסוק האינטנסיבי בשמיטה יצר תחושה חמוצה של החמצה. תחושה חמוצה לא רק משום הגישה המבזה, העקומה והצרה של הרבנות הראשית, אלא משום שאם מביטים על הדברים באופן עמוק מגלים שלא השמיטה עצמה – מהותה ועקרונותיה עמדו כאן לדיון, אלא בעיקר ההשלכות שלה על עניינים אחרים, בעיקר ההשלכות הפרקטיות שלה.

בשנים האחרונות התפתח דיון ענק מימדים ובעל חשיבות רבה סביב היתר מכירה וההשלכות הדרמטיות של החלטת הרבנות הראשית לאפשר לרבני ערים שלא לתת תעודת כשרות למי שנוהג על פי היתר מכירה. הרבה דיונים, אבל כולם התקיימו ליד. אף אחד מהם לא הצליח להסיר את הקליפות הפרקטיות ולדון בשמיטה – על מה היא ולשם מה היא?

הכל נכון והכל חשוב, אך הדיון על סוגיית הכשרות הוא לא דיון על מהות מצוות השמיטה, אלא על ההשלכה האפשרית של התנהגות הרבנות ביחס למצווה זו. מהר מאוד הדיון על השמיטה הפך להיות לא יותר מדיון חשוב בפני עצמו אודות הסכנה שמאות בתי עסק בישראל יפעלו ללא תעודת הכשר. זה דיון על כשרות, לא על שמיטה.

מתברר, שסוגית השמיטה היוותה בעיקר סיבה לעיסוק בסוגיות חשובות אחרות. היא היוותה בעיקר כוח מניע לדיונים חשובים אחרים ופחות לדיונים ומעשים על מהות ואופן הקיום השמיטה בימינו. העיסוק בשמיטה נותר כקצף על פני המים ולא חדר לעומקם של דברים. וכשזה אופן העיסוק הרי שגם כזה יהיה אופי העשייה: לא משמעותי, לא מרומם ולא מאתגר. השמיטה במובנה העמוק לא תשפיע על חיי המדינה. היא תישאר ברמה הפרטית, כמצוות האדם הפרטי והיא תורגש בירקות ובפירות הישובים במקרר – מהיכן אלה נקנו - האם מחו"ל או שמא מאוצר בית דין ואולי על פי היתר מכירה. ברמה הלאומית השמיטה תיוותר כרעיון יפה ולא פרקטי. חבל.

איך מחזירים את ההילה לשמיטה

בהקשר זה ראוי לתמוה כיצד העיסוק בשמיטה מגיע על פי רוב למבוי הסתום המתמצה בתזה ש"מה לעשות, השמיטה במובנה המקורי, כלומר: שמיטת מעבודה או שמיטת כספים לא רלוונטית ולא ריאלית לימינו". לא שאין שום היגיון בעמדה זו ולא שהדברים פשוטים, אך מתמיה ובעיקר כואב לגלות כיצד בקלות כזו צו עיקרי מהותי ומוסרי בעולם היהודי הופך ללא רלוונטי וללא ריאלי.

ביטויים והתייחסות מסוג זה למצוות אחרות בדת היהודית היו מזכים בהרמת גבה כעוסה אם לא בזעקות גוואלד אימתניות, אך כאשר הדברים מגיעים לעניינים חברתיים-מוסריים הנובעים מהשמיטה, זה "לא ריאלי ולא רלוונטי". האמנם אין מה להוציא מתוך עקרונות השמיטה שיהיה רלוונטי גם לימינו? האמנם הערכים שעומדים בתשתית הצווים הדתיים בעניין זה אינם מתאימים עוד לימינו?

כשיהדות מתנגשת עם תפיסה כלכלית

הגמישות הרעיונית המפתיעה שמתגלה גם בקרב העולם הדתי והקלות הבלתי נסבלת בה מושלכים הצידה מצוות, עקרונות וצווים מוסריים מטרידה ביותר. לא פעם, מתגלים הכסף, הכלכלה הגלובלית ועקרונות השוק כחזקים יותר מהמוסר, מהתפיסה החברתית ומעקרונות היהדות.

היצירתיות היהודית, המורכבות ההלכתית שבעניינים רבים יודעת להתמודד עם העולם המתחדש נאלמת ונעלמת כשמדובר בתפיסה חברתית. לא את הכל ניתן ליישם אחד לאחד, זה ברור ומובן. אך האם אין שום דבר אחד שכן ניתן ליישם? האם לא ניתן למצוא דרך שתהפוך את השמיטה לרלוונטית לא רק לסל המזון הפרטי של אזרחי ישראל אלא גם לעולמה החברתי-תרבותי ולזהותה היהודית של מדינת ישראל?

עם כל זאת עוד לא מאוחר מדי. יוזמות רבות שמבקשות לפעול בנושא, מתגלגלות מתחת לפני השטח ויש לקוות שהם יקרמו עור וגידים ויצקו תוכן לאומי ציבורי אל תוך שנת השמיטה.

שמא הם ורוחה של שנת השמיטה יביאו לחברה הישראלית קצת מאותם ערכים הגלומים בתוכה. את הסולידאריות, החתירה לשוויון, החמלה והאנושיות שכל כך מאפיינים את מצוות השמיטה ופחות מדי מאפיינים את החברה הישראלית בימינו.