"מה זה כבר עוד 20,000 שקל לחתונה?"
החתונה כמשל לדרך חיים. כשהגבולות פרוצים והכל מותר, לא מפתיע שגם לתעשייה זו חדרו טיפוסים מפוקפקים, שישמחו לעשות הון על גבם של האנשים הפשוטים, תוך כדי הבטחות שווא לפנטזיה זמנית ולערב שלא יישכח. ובכלל, מי אמר שמתחתנים רק פעם בחיים. דיווח ממורמר מזווית גברית
כשהגבולות פרוצים והכל מותר, לא מפתיע שגם לתעשייה זו חדרו טיפוסים מפוקפקים, שישמחו לעשות הון על גבם של האנשים הפשוטים, תוך כדי הבטחות שווא לפנטזיה זמנית ולערב שלא יישכח. התופעה הקשה חולשת על כל אחד משלבי הפרויקט ומותירה בקושי שביב של תקווה לשמירה על מעט שפיות. אז בואו נצא למסע המטורף: חופה וקידושין בישראל של המאה ה-21.
ברשותכם אתחיל בסיוט העיקרי: מציאת הגן או האולם, או כפי שזה נקרא בשפה שלכן, "המקום המושלם לערב מהאגדות". אתה מוצא את עצמך יושב עם עלמת החן שלך בגנים מצועצעים או באולמות מתפרקים, כשמולך יושבת בגאון אשת השיווק של המקום, ופשוט מתעלמים ממך במופגן. כשאתה מעלה טיעונים רציונליים כדוגמת "אנחנו רוצים אירוע צנוע יותר - התקציב שלנו לא מאפשר אירוע גרנדיוזי שכזה", אתה בדרך כלל זוכה לקבל את הפרופיל של העלמה ובאופן רשמי הסתיים תפקידך - הפכת לאוויר. אז מתחילה אחוות הנשים, ומשם, ברוב המקרים, נפתחת הרעה. "חתונה זה האירוע שלָך, אל תקשיבי לו (כן החתן המיועד, זה שאמרת שתלכי איתו באש ובמים ושאר כל נדרי), מה זה כבר עוד 20,000 אלף שקל?"
בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, עוד פאקצה שנולדה אתמול המתיימרת לנהל לנו את חשבון הבנק. את חושבת לעצמך שאנחנו קוטפים את הכסף מהעץ המשפחתי? כמו חורנים נגרד את הכסף מהמתנות שנקבל, ואם ירצה השם ויישאר קצת עודף, נעשה איזה ירח דבש "איכותי" בקלאב בטורקיה.
וגני האירועים, מה זו הפלצנות הזו? חופה על נחל מצחין בסמיכות למסילת רכבת מרכזית בשרון הצפוני . רק זה חסר לי, לתזמן את החופה עם רכבת ישראל. שיא הרומנטיקה.
חושבת שהיא בהוליווד לפני טקס האוסקר
ברשותכם נעבור לטרגדיה הבאה, שמלת הכלה. יצאת בזול אם בת זוגך החליטה לתפור שמלה והשקיעה רק 3,000 שקל. באמת שיחקה אותה. אבל מה קורה כשהיא חושבת שהיא בהוליווד לפני טקס האוסקר ושמה את כל הביצים בסל של מעצב נחשב (עאלק), מהטיפוסים האלה של דיזנגוף? יצאתם משם עם נזק של 8,000 שקל צפונה.
בשני המקרים מדובר על ערב אחד, ואם בתחילת המאורע רעייתך שתחיה עוד נראית בשמלת הכלולות כאילו שלפו אותה מהאגדות, הרי שבסיום הערב היא כבר כמו אחרי מרחץ דמים בסרט אימה סוג ז'.
אצלנו הגברים, העסק פשוט יותר, אנחנו יכולים לסגור על הופעה אלגנט, 500 שקל בחנות של יוסי, "ייבוא איטלקי" מהרצועה. במקרה השאנטי, אם שפר מזלנו להרים חתונה בסגנון ראס אל סאטן, אנחנו מוצאים עצמנו בחנות מגניבה ברחוב שינקין. הבעיה היא שאנחנו לא מתחתנים עם דין דין אביב, אלא עם נשותינו החביבות, ועל כן חלקינו מוצאים עצמם בשחזור מדויק של חגיגת בר המצווה שלהם - חליפה שחורה עם עניבה סגולה (תמונות קשות, זכרון ילדות פרטי שלי). השאר יוצאים בנזק מינימלי: זוג מכנסיים מחויטים עם חולצת צווארון בחוץ.
וכמובן, ישנם הערסים, הם לוקחים את העסק הזה של החתונות למקומות רחוקים. אחרי הכל אנחנו בארץ הקודש, והדיבר ה-11 - "רושם ופלאברות תעשה" - נכתב במיוחד עבורם. האג'נדה שלהם מאוד פשוטה: גם אם אין לך גרוש על התחת ואתה חי בדירה מעופשת של עמידר, אתה מחוייב לעשות אירוע נוצץ עם מסוקים, זיקוקים ושאר ירקות, ולשלם על התענוג המפוקפק הזה ב-20 השנה הקרובות.
לערסים צריך להתייחס בסלחנות. אחרי הכל, החתונה הוא רק סימפטום בודד לסגנון חיים (הונדה סיוויק עם תוספות, בגדים יוקרתיים ופרחה מאובזרת). ערסים הם מוצר ותיק בשוק , ששומר על הערך שלו וממתג עצמו מידי פעם, כמו במבה. מצד שני מדובר באנשים חיוביים ולא מזיקים, שתורמים לא מעט לשוק הגלובלי העולמי. תחשבו על כל האנשים שהיו מבוטלים בלעדיהם - סטנדאפיסטים, תעשיות הטקסטיל והרכב, פרפומריה, כותבי טורים למיניהם שעובדים בהייטק ומתים לעשות את הפריצה שלהם בעולם הכתיבה. הם מהווים גם כוח אלקטוראלי חשוב לבעלי הון, תמורת השקעה מינימלית בקבוצת הכדורגל הפופולרית שלהם והפקת מסיבות יום עצמאות המוניות.
תוכנית הריאלטי הארוכה ביותר בחיים
אחת הפיקציות ההזויות ביותר באירוע הזה הוא "שיר הכניסה לחופה". אני אישית בעד שיר שיש בו מוטיב מסוים של אהבה, אבל שבמקביל יהיה קצת מציאותי. "משבר אמון" של דני ליטני הוא דוגמה מצוינת. "שוב" של שמוליק קראוס וגו'זי כץ עושה תמיד את העבודה. הבעיה היא שרוב המתחתנים לא בוחרים בשירים האלה, אלא דווקא בשירים הנדושים והקיטשיים כמו "בואי כלה","נשבע","ניצחת איתי הכל" וכדומה. נדושים, אבל נסבלים איכשהו. מה שבלתי נסבל בעליל הם שירי הכניסה הדרמטיים (מנגינות של ואנגליס, למשל, שמכניסים אותך למתח מיותר. מה חשבתם לעצמכם, שהחייזרים של שפילברג מ"מפגשים מהסוג השלישי" עומדים לבצע קאמבק אדיר ולנחות הישר לחופה שלכם? בקיצור, תוותרו על הדרמטיות המיותרת, יש לנו אלכוהול בשפע וחתן שצריך לפרק אותו.
הערסים כמובן, לא מאכזבים ודואגים להפנט את כל האורחים עם הופעת אורח של הזמר הים תיכוני הלוהט ביותר במצעדים. שלומי שבת וליאור נרקיס עשו את זה בשעתם עם "בלעדייך אני חצי בן אדם", אייל גולן ריגש עם "יפה שלי" ו"מלכת היופי שלי ", וכמובן הקאלט של החתונות והצעות הנישואים - "התינשאי לי" של רגב הוד. אין ספק, פינוק אמיתי לאורחים. העיקר שיגידו ש"הרמנו הפקה" וידברו על זה שנים. "השגתי אותו במחיר מציאה, כולה 2,000 דולר".
ואם כבר הזכרתי צמד המילים "התינשאי לי", בואו נעשה כבוד גם למשימה הזניחה ביותר במיזם, שבמפתיע הצטרפה גם היא לחגיגת הבזבוזים. הצעת הנישואים. עם השנים הפכה גם זו להפקה מוחצנת, שנועדה להרשים את הבריות. מה קרה להצעת הנישואים הישנה והטובה של כריעת ברך בסביבה אינטימית ושקטה בתקווה למענה חיובי? היום כמובן הכל צריך להיות מוחצן וראוותני יותר. מטס אווירי בחוף הים עם שלט ענק, "שגית, התינשאי לי?" כרזת ענק במגרש כדורגל, או הצעה באמצע מסעדה גדושה בסועדים, הן דוגמאות נוספות וטובות לצורך העז שלנו להעצים כביכול את האהבה שלנו כלפי בן הזוג שלנו, או בדיעבד לחפות על ביטחון עצמי ירוד במיוחד. וייתכן שמדובר שוב בסימפטום הקבוע: רצון לעשות רושם, לקבל את 15 הדקות התהילה שלנו ולזכות למעט עדנה בביצה עכורה של ישראל.
לסיכום, מדובר באירוע שנחיצותו הבסיסית טרם הוכחה, ועל כן נשענים סניגוריו על טיעונים נדושים כגון "טקסיות", "כבוד המשפחה", או "שיתוף בתחושת האהבה". ונניח שהטיעונים האלה קבילים, האם זה מצדיק את הפיכת העסק הזה להפקה שלא היתה מביישת את גמר הסופרבול?
אה, ועוד משהו: בהתחשב בסטטיסטיקה העגומה, נראה לי שכבר הגיע הזמן להוציא מהלקסיקון את המשפט "מתחתנים רק פעם בחיים".
- מתוך ספר בכתובים, "תפוח רקוב" (שם זמני)
האימייל של אופיר
לפנייה לכתב/ת 
