אלוהים לא היה בשואה. האדם היה
את יעל משאלי לא מעניין איפה היה אלוהים בשואה. לבנה הלל ולחבריו לכיתה, הנמצאים כעת במחנות ההשמדה בפולין, היא מבקשת לשגר מסר אמוני אחר. מכתב אישי
לפי לו"ז המסע שהשארת לנו, אתם בורשה עכשיו. כבר הייתם בלודז' ולפניכם דרך ארוכה וקשה עד לנחיתה חזרה בישראל. אתה הילד הרביעי שאני "שולחת" למסע, והניסיון לא הופך את זה ליותר קל בשבילי, אולי ההיפך נכון. אין לדעת איך תשפיע החוויה על כל אחד מהחווים אותה, וגם אין לי ציפייה אחת מוגדרת להשפעה כזו, מה שהכי מטריד אותי הוא שלא תהיה לזה שום השפעה.
תוך כדי המסע ותקופה משמעותית אחריו זה ייראה בלתי אפשרי שכך יקרה. החוויה (במיוחד כפי שאנחנו מכירים אותה בישיבות ובאולפנות) היא כל כך עוצמתית, כל כך רגשית, שהיא מהדהדת עוד זמן רב בתוככם ובסביבה הקרובה לכם. אנחנו פוגשים אתכם בשדה התעופה כשאתם חוזרים גדושים ברוחניות מרגשת, דבקים זה בזה ובתובנות החדשות, מחוברים ומחוייבים להיסטוריה של עם ישראל ולעתידו, עולים אתכם מייד לירושלים ל"שחרית" בכותל המערבי, מפיקים אתכם סרט על המסע, נפגשים אתכם כעבור זמן באירוע שמוקדש ללימוד ולהוויה החדשה שלכם.
אבל מה אחר-כך? מה כעבור חצי שנה? שנה? חמש ועשר שנים? בישראל של היום חיים מאות אלפי צעירים שעשו כבר את המסע הזה... קצת עצוב שלמרות זאת ככה אנחנו נראים, לא?
השואה מעמידה, לכאורה, דילמה דתית קשה ליהודי המאמין. אני כותבת "לכאורה" משום שהדילמה מגוחכת בעיניי. איפה היה אלוהים בשואה? אני לגמרי מוכנה להתמודד עם השאלה הזאת של סידור העבודה של ריבון כל העולמים, אבל רק אחרי שנענה על מה שיותר חשוב. השאלה האמיתית היא איפה היו בני-אדם בשואה? איפה היו האנשים? השואה הרי לא הייתה אסון טבע. לא רעידת אדמה, לא צונאמי, לא בצורת. השואה הייתה פשעים איומים ונוראים של אנשים נגד אנשים. ולפני כל דבר אחר ואחרי כל דבר אחר, מי שלא מבין את זה – לא רק שהוא לא דתי, הוא גם טיפש גמור.
ומי שכן מבין את זה, חייב לתת למסעות לפולין את המימד הזה גם. חייבים ללמוד כל מה שאפשר על השואה של העם היהודי, ויחד עם זה להסתכל עמוק פנימה ולהגיד שזה חשוב ומיוחד לנו כי מדובר בנו, בעם שלנו, בהיסטוריה שלנו... אבל שואה, פשעים איומים של אנשים נגד אנשים מתרחשים אפילו ברגע זה בעולם. ממש עכשיו. בכל רגע ורגע. ועכשיו לא רק העולם שותק. עכשיו גם אנחנו שותקים.
כדאי שנלמד טוב טוב איפה היו או לא היו האנשים בשואה. לא רק הנאצים ועוזריהם ימ"ש, אלא גם השכנים, הכפריים, הפולנים, הצרפתים, האמריקנים, הבריטים והיהודים שחיו בארץ ישראל באותו זמן. לא כדי להטיל אשמה על מה שקרה, אלא כדי לקחת אחריות על מה שקורה ויקרה. ואולי גם, בכל זאת, להבין יותר טוב איך זה קורה שמתרחשת שואה וזה לא באמת איכפת למישהו.
ואני גם אגיד לך את האמת, הלל יקר שלי, האמת היא שאין תשובות טובות. לא אז ולא היום. אני הרי לא מציעה שמדינת ישראל תצא להציל את אפריקה, או ארצות בדרום אמריקה, אני כבר בקושי מעיזה להציע שמדינת ישראל בעצמה לא תבצע פשעים נוראיים נגד אנשים... אבל לפחות שנשאל את השאלות הנכונות שהתשובה עליהן היא שלא עלינו המלאכה לגמור, אבל אנחנו כל כך לא בני חורין להיבטל ממנה. וגם שבמקום שאין אנשים... נשתדל יותר.
אמא
