אלוהים אדירים, הבחורה הזאת חושבת שהיא גבר
מהרגע הראשון, יעל דיברה איתי כאילו אנחנו מכירים שנים. דיברנו שעות. לא חשבתי יותר מדי על מה. זכרתי מה קרה לעשרת הסוכנים שפגשו אותה לפניי, והחלטתי לאלתר. אני לא חושב שאי פעם צחקתי כל כך. העוגיות שלה היו יותר טעימות אפילו מהעוגיות של יורגן. היה לה את זה, בגדול. פרק הסיום
בפרקים הקודמים: סטודנט לרפואה מגויס לארגון הפועל בחשאי באתרי היכרויות בניסיון להחזיר לנשים את האמון באהבה. הוא מקבל את הכינוי "פינצ'ר" ונחשב סוכן מצטיין. הבוס הגדול מזעיק אותו בניסיון לפצח את המקרה של יעל, אגוז קשה במיוחד, שמנפנפת את כל הבחורים אחרי דייט אחד.
את הימים שלאחר שפגישה עם אביתר וגדעון ביליתי בקריאת מאות דפי מודיעין ודו"חות של הסוכנים שנשלחו לפניי ונכשלו במשימה עם יעל. חיפשתי סיבה, כשל, נקודת אחיזה
קטנה לרציונל שלי. לא מצאתי כלום. כולם פעלו לפי הספר.
לבסוף הבנתי שאצטרך לפגוש אותה פנים אל פנים ופשוט לסמוך על הניסיון הרב שלי. אבל היה משהו אחד שמעולם לא עשיתי בעבר והחלטתי לנסותו הפעם. התקשרתי לגדעון ואמרתי לו משפט אחד: "אני מתחיל מחר, והפעם גדעון, בלי קונקטורים. אני רוצה שליטה מלאה". הוא לא העז להתווכח.
יצרתי קשר עם יעל דרך האתר. היא היתה מאוד נחמדה. כתבה לי שאני נראה חמוד ושתשמח לשוחח אתי בטלפון. התקשרתי. היא היתה מקסימה, ואפילו ידעה לתת לי, ברוב תבונתה, את התחושה שגם היא כנראה מוקסמת, אבל רק כנראה. והכי חשוב, היא הצחיקה אותי.
היה משהו נוסף שמאוד הרשים אותי בה בשלב ההוא: מהרגע הראשון, היא דיברה איתי כאילו אנחנו מכירים שנים. כשכבר הכנתי את עצמי למבחן האמיתי ושאלתי אותה אם תרצה להיפגש באיזה בית קפה, היא הבהירה לי שלא היה לי בכלל מושג עם מה באמת יש לי עסק: "בית קפה אתה אומר? אממ.. לא. אני לא חושבת".
"סליחה?"
"אני לא חושבת שאני רוצה לפגוש אותך בבית קפה".
"אממ.. .טוב. זה מוקדם לך מדי? את אלרגית לקפה? יש לך פוביה משקיקי סוכר?"
"איך אתה אוהב לשתות את הקפה שלך?"
"לא. פשוט יש לי בית, יש לי קפה, ואני ממש לא צריכה ש-30 אנשים באיזה בית קפה, שעסוקים בלספר האחד לשני על תלאות יומם, יסיחו את דעתך מהעיניים היפות שלי. או במילים אחרות אוהד, איך אתה אוהב לשתות את הקפה שלך?"
"אני? כמה שיותר קרוב לשלך", עניתי, ולעצמי חשבתי - אלוהים אדירים, הבחורה הזאת חושבת שהיא גבר.
למחרת בערב התלבשתי, התבשמתי ונסעתי אליה. הגעתי אליה לדירה ודפקתי על הדלת. היא פתחה, חשפה שני טורי שיניים צחורות, ו... שומו שמיים – הבחורה לבשה טרנינג וחולצת טריקו. "בוא, תכנס. הייתי אומרת לך להרגיש חופשי, אבל אם לשפוט לפי מה שלבשת, אז אני מניחה שזה לא משהו שאתה מרשה לעצמך לעיתים קרובות".
"אני מרגיש מספיק חופשי לא לשפוט כל כך מוקדם", עקצתי בחזרה.
"אל תתחכם. שב ותרגיש בנוח. אני אלך להביא את הקפה. אתה יכול בינתיים לרחרח בדירה או סתם לחשוב על הסתירה הפנימית במשפט האחרון שאמרת". לעזאזל, היא צדקה, החולירה.
יעל הביאה לנו קפה ועוגיות שהכינה בעצמה, ולי הזדמן לראשונה להתעמק בתווי פניה. אוי, כמה שהיא היתה יפה. היו לה עיניים חומות ירוקות, תלוי באיזו זווית אתה מסתכל. זוג שפתיים אדומות ובשרניות, עור חלק ואף... אממ... אף רגיל כזה. לא סולד, לא מחודד, לא גדול ולא קטן. אף רגיל. בדיוק כמו שאני אוהב.
דיברנו שעות. לא חשבתי יותר מדי על מה. זכרתי מה קרה לעשרת הסוכנים שפגשו אותה לפניי, ופשוט החלטתי לאלתר. אני לא חושב שאי פעם צחקתי כל כך הרבה. העוגיות שלה היו יותר טעימות אפילו מהעוגיות של יורגן. השעה כבר היתה מאוחרת. היא אמרה שהיא צריכה לקום מוקדם. "טוב", אמרתי והתרוממתי מהספה, "אני אתקשר מחר, אם זה בסדר מבחינתך".
"אם אתה רוצה אתה יכול לצחצח במברשת השיניים שלי"
"כן, זה בסדר", היא צחקה, "אבל אם אתה רוצה אתה יכול לצחצח במברשת השיניים שלי", אמרה ונעלמה בחדר האמבטיה.
טוב, עכשיו כבר הכל היה ברור. איזה פרופיל נפשי מתאים ואיזה נעליים. הבחורה היא סתם עוד מקרה אבוד. שחוקה לגמרי. אין מה להציל כאן. פשוט פשלה של המאתרים. חבל, בחורה כל כך יפה. כל כך חמודה. אילו רק היינו יותר ערניים או מוצאים אותה בזמן, אולי עוד היינו יכולים לעזור לה. בכל מקרה נשארתי, ברור שנשארתי.
למחרת דיווחתי לגדעון שאני חושב שפתרתי את התעלומה. הוא נשמע קצת ספקן. סיכמנו שאמשיך להיפגש עם יעל. שלושה שבועות בערך לאחר שפגשתי את יעל בפעם הראשונה התקשרתי אליה כדי לקבוע פגישה לערב. היא לא נשמעה טוב.
"יעל, הכל בסדר? את לא נשמעת לי טוב כל כך. קרה משהו?"
"לא, אני בסדר".
"יעל, אני מרגיש שמשהו לא בסדר. מה קרה?"
"אוהד, אני בסדר, באמת, פשוט כואבת לי קצת הבטן. זה יעבור".
"מה זאת אומרת כואבת לך קצת הבטן?" שאלתי. "מימין? משמאל? למעלה? למטה? איפה בבטן?"
"אני יודעת? בבטן".
"הקאת? יש לך בחילות? אכלת משהו בשעה האחרונה?"
"אוהד אתה לא מבין אני..."
"עצירות? שילשולים?"
"לא, אתה קצת מגזים, אוהד".
"מתי בפעם האחרונה עשית בדיקת דם? יש לך עדיין את התוצאות? את יכולה..."
" אוהד, תפסיק. אתה היסטרי. אני צריכה לקבל. זה תמיד ככה אצלי לפני מחזור. תירגע".
"אה, טוב. אז למה לא אמרת קודם? את רוצה לנוח? שניפגש כבר מחר? כלומר, אם תרגישי טוב יותר?"
"נראה לך?, טפשון. בתשע הישבן שלך כאן, מולחם אל סורגי חלון חדר השינה שלי", היא צחקקה.
"טוב, אז בתשע".
אין לי מושג איך זה קרה. אין לי דרך להסביר את זה. גם אני התקשיתי לקבל את זה בדקות הראשונות, אבל לא היה בכלל ספק. התיישבתי על כורסת העור בסלון ואחזתי את ראשי בין ידיי. נאלצתי להודות שקריירה מפוארת באה אל קיצה. תובנה משמחת מציקה החלה מתגנבת במעלה עמוד השדרה שלי - אני מאוהב.
גם גדעון ואביתר קצת התקשו לקבל את זה בהתחלה. זה לא בדיוק מה שהם תכננו, אבל הם ידעו שזה עלול לקרות יום אחד, כמו שזה קרה לסוכנים אחרים שיצאו מהמערכת. חוץ מזה, הם הרוויחו ממני לא מעט בתקופת הפעילות שלי, ואפילו יכלו להתנחם במקרה של בחורה שהיתה כבר מקרה אבוד והנה גם היא עזבה את אתרי ההיכרויות.
ידעתי שאני חייב לספר ליעל את האמת
ארבעה חודשים לאחר מכן הבטתי אל תוך זוג העיניים הכי יפות בעולם והצעתי ליעל להתחתן איתי. היא הסכימה. הייתי מאושר, אבל היה משהו אחד שהעיב על האושר שלי - הסוד. ידעתי שאני חייב לספר ליעל את האמת. פחדתי מזה פחד מוות, אבל ידעתי שאני חייב.
יום אחד, כשהיינו בדרכנו לבדוק עוד אולם חתונות, כבר לא יכולתי לעמוד בזה ופשוט עצרתי את הרכב בצד הדרך.
"אוהד, קרה משהו?" שאלו אותי השפתיים שכל כך חששתי לאבד.
"יעל, יש משהו שאני חייב לומר לך"
.
"עכשיו? אוהד, אתה בסדר? העיניים שלך נוצצות. מה קרה?"
"יעל, יש משהו שאת לא יודעת עלי ואני חייב לספר לך".
"אוהד", היא הישירה מבטה אלי. "אני רוצה שתדע שמה שלא תאמר לי, יהיה בסדר. אני אוהבת אותך, אתה מבין? דבר. אני מקשיבה".
סיפרתי לה. סיפרתי לה הכל. על הבוס הגדול, על המאתרים, הקונקטורים, סוכני שלב א'. סיפרתי הכל. כמעט.
יעל הביטה בי ושתקה. לאחר מספר שניות שאלה אותי פתאום: "תן לי לראות אם הבנתי אותך נכון: היית סוכן שלב א', כן? אחד מוצלח, אולי אפילו הכי מוצלח?"
"כן, הכי מוצלח".
"אני מבינה. ובעצם, כל המטרה היתה להוציא בחורות מאתרי ההיכרויות, כן?"
"כן, להחזיר להן את האמונה באהבה ובעצמן. לשבור את מעגל הרשע".
"מעניין. אני רק יכולה לדמיין לעצמי את הנזק הכלכלי שנגרם לאתרים האלה. אילו אני הייתי בעלת אתר היכרויות כזה, הייתי מוכנה לשלם הרבה מאוד כסף כדי להוציא סוכן כמוך אל מחוץ למערכת. אתה לא חושב כך, פינצ'ר?"
"כן, אני מניח שאת צודקת, אבל…מה???'" הבטתי בה נדהם. "איך קראת לי? אני לא סיפרתי לך על שם הקוד שלי, יעל".
"לא, אוהד, אתה לא סיפרת".
"רגע אחד, את לא..."
"אני כן". היא הביטה בי בעיניים קרות, שלפה מתיקה את מכשיר הטלפון הנייד והתקשרה: "שלום, כן, מדברת סוכנת 'חלף עם הרוח'. אני צריכה חילוץ. כן, עכשיו. אתם יודעים איפה אני", ואז פנתה אלי: "אצלנו, באתרי ההיכרויות, משתמשים בשמות של סרטים. עדיף, לא?"
"אבל, אבל...איך?" מלמלתי.
"הבט, אוהד. עקבנו אחר הפעילות שלך כבר זמן רב. אפילו את הזבל ברחוב שלך אספו אנשים שלנו. לקח לנו לא מעט זמן להבין איזו בחורה תוכל לשבור את לבך. לא חשבנו שנצטרך לעבור עשרה סוכני שלב א' עד שישלחו אותך. כמעט הרמנו ידיים. אתה מבין? זה שום דבר אישי".
אופנוע הארלי דוידסון ענק ועליו רכובה בחורה סגולת שיער ולבושה מכנסי עור שחורים עצר לידנו בחריקת בלמים. עוד הספקתי להבחין כי על צידה השני של חולצת הרוכבת הופיע הכיתוב: "If you can read this, the bitch fell off".
"תראה", אמרה יעל והניחה בידי כרטיס ביקור שהוציאה מתיקה, "תחשוב על זה קצת, ואם תרצה תתקשר. אנחנו יכולים להיעזר במישהו כמוך".
"אבל החתונה. את אמרת שאת אוהבת אותי. האמנתי לך", ייבבתי.
"Frankly my dear, I don’t give a damn" ענתה לי והוסיפה: "אין, אין, אני פשוט חולה על המשפט הזה". היא יצאה מהרכב, עלתה על האופנוע ונעלמה תוך שניות באופק.
הבטתי בכרטיס הביקור שהותירה בידי. לא היה כתוב בו הרבה. רק: " קופרמן וצירנוקובסקי – שירותי הדברה בע"מ " ומספר טלפון. הכנסתי את הכרטיס אל כיס מכנסיי, הרגל ישן שאני לא מצליח להיפטר ממנו.
לאחר כמה דקות של הלם זה היכה בי לפתע: אביתר וגדעון לא יודעים שנחשפנו. אני חייב להודיע להם! מיהרתי לבניין ברחוב האמודאים 23, כשבדרך עוד הספקתי לחשוב על כלל בטיחות שמתחיל באות כ'.
הגעתי לקומת המרתף. ניגשתי לדלת היחידה וצילצלתי בפעמון. גדעון פתח לי את הדלת. "גדעון, הם יודעים. הם יודעים הכל גדעון!" צעקתי.
"סליחה?" אמר והביט בי מופתע, "אני לא יודע מי זה גדעון. אני אלון".
"גדעון, אל תעשה לי את זה. זה אני – סוכן שלב א' פינצ'ר. מהפרויקט".
"הפרויקט? תשמע בחור, אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר".
"הפרויקט של גברת זרנוקובסקי! הפרויקט הסודי! מה לעזאזל כבר יכול להיות כאן???" צרחתי.
"כאן?" שאל האיש והביט בי נבוך, "אנחנו מוכרים מערכות השקייה. אתה יכול להיכנס ולראות בעצמך".
הבטתי בו אחוז אימה, מרגיש שראייתי מתערפלת. "מערכות השקייה?" מלמלתי "מערכות השקייה?"
"כן", השיב, "מערכות השקייה. הכל בסדר איתך בחור?"
רועד ומכוסה זיעה קרה גררתי עצמי בחזרה לרכב. אצבעותיי מיששו פיסת נייר בכיס מכנסיי. זה היה כרטיס ביקור "קופרמן וצירנוקובסקי – שירותי הדברה בע"מ" עם הערה בכתב ידי המרושל:
"יורם המדביר יגיע ביום רביעי ב-11. להכין צ'ק על 300 שקל".
הסוף
לפנייה לכתב/ת 
