הודו ואמנות אחזקת האופנוע

השתחררתי מהצבא. אחרי שלוש שנים ביחידה קרבית, הדבר היחיד שרציתי היה לנקות את הראש מכל ה"חוויות" שספגתי בשטחים. לא תכננתי כלום, לא קראתי חומר מקצועי ולא ביקרתי בחנויות למטיילים, רציתי רק להיזרק, להיזרק ולשכוח.

פתחתי את האטלס שהיה מונח באותה נקודה בבית עוד מסיום כיתה ד', ודילגתי בין ארצות העולם. שום מדינה לא גירתה אותי. לא הכוכבים של אמריקה, לא הקפיטליזם האירופאי ולא הסוואנות שבאפריקה. כלום. רציתי יעד שקט, בו אוכל למצוא שלווה ורוגע.

רציתי לא לחשוב על כלום, להרגיש בני אדם בלי מבטי שנאה. רציתי לסייר בסמטאות טחובות בלי רובה וקסדה שמחוברים אליי, להסתכל על השמיים ולראות צבעים תכולים ולא אפורים של הדף פגזים, אבק שריפה, שהיו מנת חלקי עד אז.

לבסוף, בחרתי בהודו. אז עוד לא ידעתי שלמעשה בחרתי בחיים. הכל התחיל כאשר חודש לפני כן, ראיתי בטלוויזיה ראיון עם גורו הודית מקומית, בשם אמה, שהתפרסמה בזכות החיבוקים שהעניקה למיליוני אנשים. 

החום שהפגינה הצליח לפרוץ את גבולות המסך הקטן. תשוקת החיים שקרנה ממנה, אהבת בשר ודם בלי הבדלי דת, גזע ומין, גרמו לי לרצות דבר אחד - לחבק את אמה. אז החלטתי לנסוע להודו, לאמה, למסע גילוי האנושיות מחדש.

מקום טוב להיזרק ולשכוח (צילומים: אבי בראון "עולם אחר") 

עיר רפאים, רטובה ומשעממת

נחתתי בבומביי בלי הכנות, וניסיתי לבדוק אצל המקומיים לאן הם ממליצים לי ללכת, לאיפה כדאי לי לנסוע. כולם, פה אחד, המליצו לי לנסוע לצפון ולהתרחק ככל האפשר מהמונסונים שעשו בהם שפטים בדרום. אך אני, שבמהלך שלוש השנים האחרונות, עסקתי בעיקר במילוי פקודות, החלטתי למרוד, לעשות דווקא ולנסוע לדרום.

לא חלף יום אחד וכבר מצאתי את עצמי בגואה. בניגוד לכל הסיפורים על מסיבות "פול מון" פרועות, סמים חוקיים, תיירות יפות מכל רחבי העולם וקרני שמש מחממות, נקלעתי, עם המזל שלי, אל עיר רפאים, רטובה ומשעממת.

לא מצאתי ממש מה לעשות - שוטטתי חסר מעש לאורך רצועת החוף עם פרצוף של תשעה באב. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שכלי התחבורה הנפוץ ביותר במקום הוא אופנוע. כך החלטתי, באימפולסיביות מפתיעה, לטייל ברחבי המדינה כשאני רכוב על אופנוע.

פרה, פיל או אופנוע? 

העובדה שאין ברשותי רשיון לאופנוע, אגב, אינה מהווה בעיה, לפי החוק המקומי. הצעד הראשון היה לברר היכן אוכל לרכוש אופנוע. ניגשתי למקומי נחמד בשם רג'י, ומיד קיבלתי את השיעור הראשון בהודו, ברגע נזרקת שאלה לאוויר, מיד השמועה עושה לה כנפיים והלו"ז שלך מתמלא למשך שבוע לפחות.

מזג אוויר גרוע למרד

תוך זמן קצר, קיבלתי עשרות הצעות ממקומיים לרכוש את האופנוע שלהם, וכסוחר במכירה פומבית, ניסיתי לבדוק את הסחורה. מאחר ולא היה לי מושג בכלי רכב דו-גלגליים, נותר היה לי רק לסמוך על חושיי הטובים ולנסות ללקט עצות ממומחים מקומיים. לבסוף, שמתי עיניי על אופנוע מסוג "אנפילד" - אופנוע הדגל של הודו, מודל 99, נפח 350 סמ"ק במחיר 600 דולר.

לאחר ביצוע הרכישה, ניגשתי שמח וטוב לב אל תחנת הדלק סמוכה, וביקשתי למלא מיכל מלא. עם סיום בקשתי, פניו של המתדלק החליפו צבעים, שאלתי לפשר התדהמה הרבה, לא הבנתי האם הוא לא מבין אנגלית, או שמא קיללתי בטעות את דודה שלו. "לא, אל תדאג", הוא ענה, "פשוט, בהודו נהוג לתדלק בליטרים בודדים בלבד". כך הסתבר לי כי המושג "מיכל מלא" אינו קיים ברפרטואר או תרבות ההודית. זה היה גם ההסבר לתחנות הדלק הקטנות הפזורות בכל רחבי הודו. 

רק עם אופנוע

בחלוף ימים ספורים הבנתי שאין מה לעשות, אכן זהו לא הזמן המתאים לשהות בהודו, ואולי כדאי לי לעשות את המרד שלי במקום עם מזג אוויר קצת יותר מוצלח. אז השלמתי את מסע הרכש עם מעיל עור זול ומשקפי שמש שעל פי מבקר האופנה של "גואה פוסט" הם העדכניים ביותר, ונסעתי עם כיוון הרוח. התרחקתי מהחוף, לכיוון מזרח, עם הבטחה כי "I'LL BE BACK" והרגשתי כמעט כמו המחסל שוורצנגר היוצא ל"שליחות קטלנית".

בכתבה הבאה: האופנוע ישא את עומר כרמל לאמפי, "עיר האבן הקסומה" שבדרום הודו, בה יפגוש את הישראלים הראשונים ויחל במסע שיטוטים אחר מכונאי אמין לאופנוע, שהחליט לשבוק חיים, באמצע שום מקום.

הכותב הוא עובד חברת "עולם אחר"