המומנטום הדמוגרפי היהודי
הנכונות להתנתק משכונות ערביות כדי להבטיח לכאורה רוב יהודי בירושלים, מהווה תסמין של חולשת הדעת דווקא בעיצומה של מגמה דמוגרפית יהודית חיובית
הממסד רואה בהתנתקות משכונות ערביות בירושלים תרופה לבעיה הדמוגרפית, תוך התעלמות ממומנטום יהודי מוצק וארוך-טווח: גידול מרשים בריבוי הטבעי היהודי וכרסום מהיר מהצפוי בריבוי הטבעי הערבי בין הירדן לבין הים התיכון. "הצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפים" מתעד - לראשונה מאז 1948- שוויון בשיעורי הפריון היהודי והערבי בירושלים: 3.9 ילדים לאישה ב-2006, לעומת 4.5 ילדים לאישה ערבייה ב-2004. שיעור הפריון היהודי בירושלים-רבתי גבוה מהערבי: 4.0 בישובי "הקו הירוק" ו-4.7 מעבר לקו הירוק. לעומת דתיים וחרדים השומרים על שיעור פריון גבוה עם זיקה קלה לרמת הכנסה וחינוך, הרי שהערבים מתכנסים במהירות לשיעור הפריון היהודי הממוצע. כתוצאה מירידת מספר הלידות הערביות ועליית תוחלת החיים הערבית , הופכת האוכלוסייה היהודית לצעירה יותר לעומת הערבית.
מסמך רשמי
רמון: לתת חלקים מי-ם לפלסטינים
רוני סופר
המשנה לראש הממשלה, שמיועד לנהל את המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים, העלה לראשונה על מכתב רשמי את עמדתו בנוגע לירושלים: שכונות ערביות יועברו לפלסטינים, אזור המקומות הקדושים למשטר מיוחד.
עוצמת הפריון היהודי משפרת את כושר ההתמודדות של ישראל עם אתגרים דמוגרפים, טריטוריאליים ומדיניים לקראת 2025 ואילך. הדמוגרפיה היהודית היא נכס – ולא נטל – אסטרטגי, אם נשכיל להבין שהרוב היהודי אינו מאוים על ידי הריבוי הטבעי אלא על ידי תופעת ההגירה.
כפי שהתרחש בעקבות ההכרזה על תוכנית ההפרדה ובניית הגדר, הקריאה להתנתק משכונות ערביות מאיצה את ההגירה הערבית לירושלים ולקו הירוק. התכניות שנועדו לשפר את הביטחון והדמוגרפיה הביאו להגירת יותר מ-50,000 ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות מיו"ש לירושלים ולקו הירוק, בנוסף למספר רב יותר של מהגרים בלתי-חוקיים.
לכן, התנאי להרחבת הרוב היהודי הוא האצת ההגירה היהודית אל העיר באמצעות שדרוג מהותי של תשתיות תעבורה (נמל תעופה בינלאומי, רכבות וכבישים מהירים לעיר והשלמת כביש בגי" סביב העיר), תעשיות מסורתיות והיי-טק, תקשורת, חשמל, מים, חינוך ומגורים, כדי להפוך את ירושלים ליעד מועדף ליזמים, תעשיינים, מדענים, חוקרים ואמנים מרחבי העולם. הדבר מחייב הרחבה מהותית של התחום העירוני. הקמת תשתיות אלו במערב ובמרכז העיר בלתי-אפשרית עקב מגבלות טופוגרפיות וגיאוגרפיות. הפנייה מזרחה– לאזור דליל אוכלוסייה - היא המתאימה ביותר משיקולים מקצועיים: מדבר יהודה ומעלה אדומים במזרח; גוש תקוע-נוקדים-מצפה שלם בדרום מזרח; בעל חצור, עפרה ובית אל בצפון מזרח; מודיעין וקריית ספר בצפון מערב; גוש עציון ובית"ר עילית בדרום מערב. ככל שהשכונות היהודיות מרוחקות מהמרכז, כן גדל שיעור הפריון.
רק ההתרחבות הגיאוגרפית – בסיוע המומנטום הדמוגרפי היהודי - תאפשר להתמודד עם עליה במספר הערבים בדמות 90,000- 100,000 תושבים ששיעור פיריונם במגמת ירידה. ההתרחבות אף תייצר נכס דמוגרפי ארוך-טווח: עתודות קרקע ותשתיות עתק שהן תנאי להגירה יהודית מסיבית לירושלים והגדלת הרוב היהודי. רק התרחבות תהפוך את ירושלים מעיר של נטישה, אבטלה וקמילה לעיר של קליטה, תעסוקה וצמיחה.
לעומת זאת, יישום ההתנתקות בירושלים – למרות לקחי ההתנתקות מעזה ותכנית ההפרדה – ידון את ירושלים לגורל שדרות ועוטף עזה, ויהווה את האיום הביטחוני והדמוגרפי הקטלני ביותר לעיר הבירה מאז 1967.
הכותב הוא חבר ב"צוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפים"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
