אתיופיה: מישהו לרוץ איתו

לפעמים, כשחולפים על פניהם רכבי שטח של תיירים סקרנים הם פוצחים בריצה ומדביקים את הרכב בקצב של ‭25–20‬ קמ"ש תוך שיחה עירנית שכרוכה לעיתים במכירת חפצים או בניסיון לקבל נדבה של ביר (המטבע המקומי) או שניים. קצב הריצה המהיר הזה יכול להימשך כמה קילומטרים, עד שנסגרת עסקה או שאפסו הסיכויים להגיע לאחת. בקלות אפשר לדמיין את אחד מהאצנים השבטיים האלה, ארוכי הרגליים ודקי הגזרה, חוצה את קו הסיום באולימפיאדה וזוכה בזהב, בזמן שהמתחרה הישראלי עוד מתנשף ומתאמץ קילומטר וחצי מאחוריו.

המסע אל עמק האומו ושבטי ההאמר, אלה שמצטיינים בריצות למרחקים ארוכים, מתחיל בבירת אתיופיה, אדיס אבבה. שני רכבי טויוטה לנד קרוזר עם נהגים מקומיים מקבלים את המטיילים בשדה התעופה, כשהם כבר עמוסים במדריך, טבח, ציוד קמפינג ומטבח שדה, בדרך לטיול שהוא הכלאה בין תרמילאות קלאסית למסע נוחות של קשישים חסרי מנוח. המשימה הקשה ביותר לפני היציאה למסע היא להשיג מפת דרכים בקנה מידה סביר, של פחות מאשר ‭,1:2,000,000‬ אבל הנהגים המקומיים אינם זקוקים למפה.

יום ‭:1‬ אגמים ותנינים

ביום הראשון יוצאים מאדיס דרומה אל ארץ האגמים שנוצרו בשבר הסורי אפריקני, ממש כמו האגמים שלנו. צבע המים באגמי לנגנו, זיוואי, אבאיה, אוואסה וצ'אמו נע בין כחול לחום בהתאם לכמות הסחף וגווני האדמה ששטים בזרם המים ושוקעים באגם.

זברות בסוואנה (צילומים: דובי פרי ושמחה שרון) 

אגם קטן נוסף בשם קוקה מושך אליו את הדייגים המקומיים ועופות מים ענקיים שפוסעים אחריהם ומחפשים שרידי דגים בשטח. הפארק הלאומי נשיסר Neshisar חולש על שניים מתוך האגמים האלה ומיד בכניסה מקדמת את הבאים להקת בבונים.

הנסיעה לעבר אגם אבאיה עוברת בתוך סבך צפוף שנעשה חשוך ובוצי ככל שמתקדמים. השביל מטפס עד למישור הסוואנה שחולש על הפארק, בין מאות זברות ואנטילופות שמתייחסות למטיילים בשוויון נפש. השטח הפתוח מציע תצפית מרשימה על האגמים.

משם ממשיכים לארבהמינץ' ‭,Arba Minch‬ בירת החבל הדרומי ובשיט באגם צ'אמו לכיוון שוק התנינים. לא מדובר בשוק לרכישת ארנקים או נעליים, אלא בשטח מצומצם על שפת האגם שבו רובצים זה לצד זה עשרות קרוקודילים ומשתזפים בנחת בשמש האפריקנית ולצדם עומדות בשאננות להקות שקנאים שמחכות לדג שמן. הגסטהאוס בארבה מינץ' מזכיר אכסניות נוער ישראליות.

יום ‭:2‬ ארץ השבטים

היום השני מוקדש לדרום אתיופיה, היא ארץ השבטים. דרכים לא סלולות מתפתלות בין כפרים קטנטנים עם בקתות קש עגולות מטויחות בבוץ בעלות גג בצורת חרוט. הדרך מטפסת לגובה ‭2,000‬ מטרים מעל פני הים ומראה הנוף משתנה לשטח מישורי תחום ברכסי הרים שמקורם בשבר הסורי־אפריקני. עדרי בקר נודדים בין שטחי המרעה הירוקים וחוסמים מדי פעם את הכביש. חולפים על פני מטעי בננות, תירס, כוסמת וטפף, שממנו מכינים את המאכל הלאומי, האינג'רה.

במרכז שטח חקלאי על במה מוגבהת מקפצות שתי ילדות צעירות כשבידיהן קלע אבנים עשוי חבלים. הן צולפות בדייקנות לעבר הציפורים שמנקרות את קלחי התירס ולעבר חזירים שבאים לנגוס בשורשים. ככל שמתקרבים לעיירה קונסו Konso השביל הולך ומשתבש. מרכז הדופק של העיירה הוא השוק המקומי שנפתח לקראת הצהריים. אגב, לפי השעון המקומי, שעת הפתיחה היא ‭7:00‬ בצהריים מכיוון שבאתיופיה מאפסים את השעון עם הזריחה ולא בחצות הליל.

השוק בקונסו  - מרכז הדופק של העיירה

עם פתיחת השוק גודשים אותו המוני כפריים, רובם משבט הקונסו, כשהנשים עוטות חצאיות בגוון שמנת שבשוליהן רקמה צבעונית ואילו הגברים לובשים מכנס קצר בגוון בהיר. אפשר לנסות בירות מקומיות, כמו "מאבוטה" שעשויה מתירס וחיטה ללא אלכוהול ו"צ'אקה" האלכוהולית.

המסלול ממשיך אל העיירה טורמי ‭,Turmi‬ בירת מחוז שבטי ההאמר. הדרך המפותלת משתפלת אל גובה של 500 מטרים מעל פני הים ומגיעה אל עמק רחב ממזרח להרים. בני ההאמר רגילים לקבל אורחים מערביים, ונראה שהם מודעים לאטרקציה שיוצרת הופעתם החיצונית.

הנערות והנשים חשופות חזה, עטופות באזור החלציים במעטה עור איילות אחיד. שערן קלוע ברסטות שנצבעו בחמר חום־אדום ורביד בצורת חישוק כרוך על צווארן. הגברים עוטים על גופם גלימה צבעונית שקשורה לצוואר או למותניים ובידם כידון וכסא קטן שמשמש למנוחה בישיבה או ככרית ללינה. הילדים מגולחים בחזית הקרקפת ואילו המבוגרים מתהדרים בצמות קטנות ודקיקות.

אם יש מזל מגיעים בזמן טקס בגרות באחד הכפרים. קולות החגיגה, השירה והתיפוף נשמעים למרחוק. ברחבה המרכזית של הכפר ניצבים במעגל הגברים ורוקדים בקצב המנגינה המונוטונית. הרגליים מקפצות לגובה רב והשרשראות והמחרוזות שעל הצוואר משקשקות כתזמורת ליווי. הנערות מזמינות את הגברים הביישנים לרקוד והנשים המבוגרות מכינות בצד מטעמים.

בקתה מקושטת של שבט המורסי

הלינה במאהל בחורש הטבעי מחברת את המטיילים לטבע המקומי. מתקלחים, מבשלים ושותים ממשאבת מים ידנית, מוקפים בשומרים משבט ההאמר ומאזינים בחשיכה לקרפדות, ולצרצרים. בבוקר משכימים לרחש זרימת המים בנחל, ציוץ הציפורים וצהלות הקופים.

יום ‭:3‬ שפתיים מחימר

ביום השלישי יוצאים הרכבים לכיוון דרום מערב, לעבר פארק מאגו Mago שבשטחו חיים בני שבט המורסי. הדרך בעלת עבירות קשה, בוצית מאד וחוצה נחלים ונהרות זורמים עד לגובה החלונות. מהירות הנסיעה מגיעה ל־20 קמ"ש בעליות ומורדות תלולים מגובה של ‭1,700‬ מ' ל‭500-‬ מ' באזור עמק האומו. לאחר שעתיים של נהיגה הררית ומפותלת עוברים את הרכס הדרומי ועמק האומו הדרומי נפרש במלוא הדרו. בשמורת הטבע מאגו חולפים על פני עופות מים וטרף, נשרים וטוקנים.

הנסיעה בעמק מתפתלת בלב צמחיית סוואנה סבוכה השורצת בנחילי זבובי הצה-צה שמחייבים סגירת חלונות בג'יפים הבלתי ממוזגים. נכנסים למבואות כפראלוי ובני שבט המורסי יוצאים לקדם את פני האורחים. השבט מונה כ־‭5,000‬ אנשים וממוקם בתחום פארק מאגו. הגברים, עירומים כביום היוולדם, חמושים בקלצ'ניקובים חלודים, שרידי מלחמות העבר שמהווים סמל סטטוס.

סימן ההיכר של נשות השבט היא קערת חמר שתקועה בשפתן התחתונה. האגדות השבטיות מספרות שבנות השבט הידועות ביופיין היוו מטרה לחטיפות בתקופת העבדות במאה ה־‭,16‬ לצורכי נישואין ובגידות, וראשי השבט החליטו שצריך לפגוע ביופיין באמצעות קערות החרס. למרות זאת ממשיכות בנות השבט להתקשט בבגדים צבעוניים, בקישוטים ובצבעי גוף.

הן חובשות כובעים שעשויים מקלחי תירס יבשים, תוקעות בשערן פיסות מתכת ומקשטות את אוזניהן בעגילי חמר. על הידיים הן עונדות עשרות טבעות וחישוקים מפליז ומברונזה וטבעות ידיים בצורת לב. המאכל המקומי הוא ביינטו שמוגש בקערה בקוטר של חצי מטר: על האינג'רה, הפנקייק המקומי הגדול, מניחים תבשילים של שעועית, עדשים, או ירקות בדרגת חריפות גבוהה. הגברים נוהגים לשתות מדי פעם דם פרה מהול בחלב, להגברת הגבריות.

בנות המורסי בדרכים

משבט המורסי ממשיכים מזרחה אל העיירה יאבלו Yabello וממנה לכפר אר ריבוּג'נה, שבו גרים בני שבט הבורונה שגרים בחושות.

יום ‭:4‬ עצירה לקפה

היום הרביעי מתחיל בדרך סלולה ומישורית צפונה בתוואי שבין יאבלו לאוואסה ‭,Awasa‬ מרחק של יותר מ־200 קילומטרים. במהלך טיפוס על רכס שגובהו ‭2,000‬ מ' מעל פני הים חולפים על פני מטעי קפה, בננות ועצי בננה זכריים שאינם מניבים פרי, אך גזעם משמש ליצירת עיסת בצק שממנה מכינים את הפיתות המקומיות.

המסלול עובר דרך חוות קפה שבה נאספים הפולים, עוברים תהליך ייבוש והתססה ונארזים למשלוח. בסיור המודרך שעורך בעל המפעל הוא מסביר כי זן הקפה הגדל באזור הינו זן ערבי, השני בחשיבותו בעולם אחרי הקפה הקולומביאני. הלילה עובר במלון בעיר אוואסה, על שפת האגם. המלון פשוט, די מוזנח, אבל מצויד בכילות נגד יתושים.

יום ‭:5‬ מלכודת תיירים

היום החמישי מתחיל בצד השני של האגם, הצד המערבי, שבו שוק דייגים תוסס. כ-50 קילומטרים צפונה מתגלים האגמים שאלה ואביג'אטה. סביב אגם שאלה פזורים מעינות חמים וחומר לבן

צהבהב, שמקורו בגופרית, צובע את שולי הזרימה. המקומיים משתמשים בנביעות לרחצה, כביסה ובישול תירס. המסלול ממשיך לאגם הצפוני, אביג'אטה, שאליו מתרכזים אלפי פלמינגו ורודים, עגורים אפורים ולבנים וברווזים מגעגעים.

הנהגים עוצרים כ־5 קילומטרים לפני קו המים באזור מישורי וצחיח והמטיילים יורדים באופן טבעי כדי להתקרב אל הציפורים. לפתע האדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליים והגוף מתחיל לשקוע. מתברר ששכבת האדמה על פני המים דקיקה ביותר וכל צעד נוסף מסכן את המטיילים בצניחה חופשית אל מימי האגם. הצעירים המקומיים שמכירים את התסריט ממתינים בצד לרגע הקריטי. תיירים שאינם מלווים במדריכים מקומיים מוכנים לשלם כל סכום כדי שיחלצו אותם מהבוץ. המקומיים מצליחים ללכת על המשטח השברירי הזה ללא מאמץ בזכות משקל הנוצה שלהם. מכאן קצרה הדרך לאדיס ואל הטיסה הביתה.