גאון נהדר ואכזר

"פלטונוב הוא סופר למיטיבי קרוא", מזהירה הכריכה האחורית של "בעולם נהדר ואכזר", אבל נדמה שההגדרה הנכונה יותר היא סופר לאוהבי קרוא. אוסף הסיפורים והנובלות, שאותם בחרה ותרגמה בכישרון יוצא מן הכלל נילי מירסקי, הוא אחד הספרים שבמשך זמן-מה לאחר הקריאה בהם קשה להמשיך הלאה לקריאת ספר נוסף; ספרים רבים כל-כך נראים לעומתם לפתע "קטנים", מתאמצים, יורים ומחטיאים את המטרה. וזה משום שמשפטים שלמים מתוך "בעולם נהדר ואכזר" מוסיפים להדהד בזיכרון אחרי הקריאה, תובעים מהקורא שישים אליהם לב, שיהפוך בהם מחדש, ויתהה על קנקנם.

דרכו של אנדריי פלטונוב כסופר ידעה לא מעט תהפוכות; בהיותו חלק

מדור הסופרים שצמח אחרי המהפכה הרוסית, כתביו התקבלו בתחילה בתשואות בקרב המבקרים הספרותיים (המגויסים) של ברית המועצות דאז. אלא שהעמדה ה"בעייתית" שאחר-כך נגלתה מהם כלפי מדיניות ההלאמה והקיבוץ של סטאלין, הכניסה אותו לרשימה השחורה של מבקרי הספרות הסובייטים, ועוד בחייו כתביו נאסרו לפרסום. אחרית הדבר מאירת העיניים של מירסקי על חייו ויצירתו של הפרוזאיקן הגדול חושפת את היחס הצבוע והקיצוני שלו זכו כתביו במהלך חייו ואחרי מותו.

הבחירה של מירסקי לתת לאסופה את השם "בעולם נהדר ואכזר" (ככותרתו של אחד הסיפורים) היא מושלמת. כפי שהמתרגמת מסבירה באחרית הדבר שלה, הכותרת הזו מלמדת משהו על "תמונת עולמו של פלטונוב", ומשמשת אינדיקציה לצפוי לקורא בספר הזה. בעולמו הסיפורי של פלטונוב, האכזריות והיופי שולטים ביד רמה; המחסור והעוני מדרדרים בני אדם לעליבות ולאובדן זהות (בסיפור הפותח והמקסים, "סמיון"), והבדידות כמעט ומעבירה אותם על דעתם ("הנהר פוטודאן"). אבל בעת ובעונה אחת, ומבלי שהדבר יערער את אמינותה, תמונת העולם הייחודית של פלטונוב מתפקעת מאושר ומשלוות נפש המגיחים ברגעים הכי פחות צפויים ומציפים את הדמויות עד גדותיהן (בסיפור הנפלא, "השביעי").

אבות אכלו בוסר

"הנהר פוטודאן", הסיפור השני באוסף, הוא דוגמה טובה לאופן שבו פלטונוב משלב בין אכזריות לאושר. הגיבור, ניקיטה פירסוב, שב הביתה ממלחמת האזרחים ומגלה שהבדידות והאובדן הפכו את אביו לאדם שונה מזה שזכר. ניקיטה מחזר אחרי נערה שאליה נמשך עוד מילדות, ובסוף נישא לה, אבל מותה של אמה (שבה חשק אביו של ניקיטה) מעיב על היחסים, וניקיטה לא מצליח לממש פיסית את הנישואים.

פלטונוב מקלף בסכין האמן שלו את ניקיטה רובד אחר רובד, ומראה כיצד זיכרון בושתו של האב ורגשי הנחיתות שלו מול מושא משיכתו מחלחלים אל הבן ומפוררים את נישואיו שלו. ניקיטה, שמבוכתו מפני אשתו דוחפת אותו שוב ושוב למחשבות על התאבדות, נמלט בסופו של דבר מהבית ונודד לשוק מרוחק, שם הוא ישן על האדמה בין ערימות הזבל ומנקה את השירותים הציבוריים בתמורה לשיירי אוכל מהשומר.

כל אותה תקופה הוא לא מדבר, ועובדי השוק והמבקרים בו מחשיבים אותו לאילם. זו השפלה שניקיטה כופה על עצמו במתכוון, כעונש אכזרי על הצלחתו במקום שבו אביו נכשל; ואמנם, את בדידותו של ניקיטה בזמן שהותו בשוק אפשר להקביל לבדידותו של אביו בזמן שהמתין לו שישוב מהמלחמה. מכאן שניקיטה גוזר על עצמו חוויה של כאב ואובדן שתשתווה לזו של אביו, מתוך רצון לגמול לו על דבר-מה או להשוות אתו כוחות. ניקיטה מבין את התהליך הזה בעקבות ביקור מקרי של האב בשוק, וחוזר הביתה.

תמונת הסיום המצמררת של הסיפור הזה, שבה ניקיטה שב לזרועותיה של אשתו ולחיקו של האושר שממנו ברח, ממחישה באופן החד ביותר את המסתתר מאחורי הכותרת של האסופה הזאת. רק אחרי (ואולי בזכות) הכאב וההשפלה והמסכנות מצליח ניקיטה להרשות לעצמו להיות מאושר. ובעולם הנהדר והאכזר שפלטונוב בורא, האושר והיגון לא כרוכים זה בזה בלבד, אלא ניזונים זה מזה, והאחד מחייב בהכרח את בואו של האחר. זה הפרדוקס האכזרי והנפלא של החיים שאותו מפליא פלטונוב ללכוד ולתאר.

על אלה נוספת שפתו הפיוטית, הבלתי מתמסרת של המחבר, שאין לי אלא להצטער על כך שאיני יכול לקרוא בה במקור. כך, למשל, מתאר פלטונוב רגע חולף של אושר בחייו האומללים של סמיון בסיפור הראשון: "יש שעות בחיים שפשוט אי אפשר להימלט מן האושר. האושר הזה נולד לא מן הטוב, גם לא מן הזולת, אלא מן העוצמה שבלב הגואה וצומח, ממעמקי הגוף המתענג על חמימותו, על פשרו שלו" (עמ' 16-17).

"בעולם נהדר ואכזר" הוא לא ספר שתשמעו עליו ברדיו, בין הפרסומות למסטיק ולשמפו, ולכן גם לא גדול הסיכוי שהוא ישעט במעלה טבלת רבי המכר בזמן הקרוב. בטוחני שהעורכים של "עם עובד" מודעים לזה, ועל כן יש לברך שבעתיים על הוצאתה לאור של האסופה הנפלאה הזו. אין ספק, לעומת זאת, שמדובר בספר שלא ניתן להישאר אדישים מול כוחו ומול הכישרון הסיפורי העצום הניכר בו. יתרה מכך, זו הזדמנות נדירה להתוודע בעברית אל אחד מענקי הספרות הרוסית של תחילת המאה העשרים, ולאור המצב העכשווי של רשימות רבי המכר בארץ – אין זמן טוב מזה לנצל אותה.