אסירה בחייה - ובמותו
במשך 28 שנה היתה שושנה עגונה עד שבעלה הלך לעולמו. למרות שמעולם לא קיבלה גט, המוסד לביטוח לאומי מסרב לאשר לה לקבל את קצבת השארים בטענה שלא התגוררה עם בעלה בשנים האחרונות לפני מותו... עכשיו היא יוצאת לקרב האחרון
שושנה (שם בדוי) היתה עגונה ומסורבת גט במשך 28 שנה. לטבע דרכים משלו לפתור בעיות: האלמנות שיחררה אותה מן העגינות (בית הדין יכולה לספור עגונה אחת פחות!). בשנת 1966 נישאו השניים, ועברו לאירופה עקב עבודתו של הבעל. שם, בארץ רחוקה, אולי בעקבות הלחצים של הבעל בעבודה, התחילה אלימות קשה מצדו.
בהיותה בהיריון התנפל עליה הבעל, ושושנה נאלצה לנעול את עצמה במקלחת. הבעל דפק על הדלת בחוזקה, שבר אותה ופרץ פנימה. זו היתה תחילתה של מסכת ייסורים: מכות, שבירת חפצים בבית, זריקת כלים עם אוכל על הקירות ועליה, ואלימות כלפי הילדים. אחר זאת התחילו איומים, חקירות לגבי "איפה היית ומה עשית", ודיבורים על "רצח". בשנה האחרונה של חייהם המשותפים גבר הסיוט והגיע למצב של חשש לחייה ולחיי ילדיה. לשושנה לא היתה כל ברירה אחרת, אלא לברוח עם ילדיה בחזרה לארץ - לקיבוץ בה התגוררו הוריה. במשך שנה שלמה תכננה שושנה את הבריחה, כאשר היא משתפת רק את בנה הגדול בסוד העניינים. ביום המיועד ברחה שושנה עם הילדים, וחזרה לארץ לחוף מבטחים.
שושנה פתחה מיד בהליכים לגט. בית הדין הרבני שלח שליחים שוב ושוב לבעל באירופה, אך הוא היה איתן בסרבנותו. בכדי לא לעצבן את הבעל ולא לגרום לו להעלם לגמרי (ועל פי עצת בית הדין עצמו) נמנעה שושנה כל השנים מתביעת מזונות אשה ומזונות ילדים. מצד שני לא היתה שושנה זכאית על פי החוק במדינת ישראל דאז להטבות כחד הורית. כך חיו 28 שנה: היא בארץ עם הילדים בעוני ובחוסר כול, והוא שם באירופה במותרות ובתענוגים. הבעל סבר שככל שיהיה רע יותר לאשתו, כך הסיכוי שהיא תחזור אליו יגדל. שושנה נשארה נשואה לבעלה עד יום מותו בשנת 2005.
שושנה מוכרת בבית הדין כעגונה קרוב ל-30 שנה, ויש בידה את האישורים המתאימים מבית הדין להוכיח זאת. אמנם הסיפור של שושנה הוא לא ממש חדש, שהרי בידוע שאין דרך לכפות על בעל שחי בחו"ל לתת גט לאשתו. ברצותו יתן וברצותו לא יתן – על פיו יישק דבר. אולם המיוחד בסיפור של שושנה הוא שהיא ממשיכה להיות מקופחת גם לאחר מותו. כעת, משנפטר הבעל העקשן, מסרב המוסד לביטוח לאומי לאשר לה לקבל את קצבת השאירים שמגיעה לה עקב היותה אלמנה. שושנה נדחתה משום שלא התגוררה עם בעלה בשלוש השנים האחרונות לפני מותו, ומשום שלא היה פסק-דין למזונות להוכיח שהבעל חב במזונותיה.
שושנה נזעקת ואומרת "הייתי אסירתו של בעלי בחייו, וכעת גם במותו". היא גידלה את ילדיה בעוני ובחוסר כל כ"אלמנה חיה" שאינה יכולה לפתוח פרק ב' בחייה, ולהיעזר בגבר אחר שיתמוך בה ובילדיה. "מרכז צדק לנשים" מייצג אותה בערעור בבית הדין לעבודה על החלטת המוסד לביטוח לאומי, על מנת שתזכה בקצבת השאירים. כל זמן שהסמכות של ענייני נישואין וגירושין היא בלעדית לבית הדין על המדינה לשאת באחריות כלשהי לגבי נשים אשר נפגעות מן המצב. ובודאי שאשה עגונה אינה יכולה להיות מופלית לרעה מסתם אלמנה אחרת. על המדינה להיות עקבית ולהכיר בשושנה כאלמנתו של אותו אחד שהמדינה עצמה (קרי: בית הדין הרבני) לא אפשרה לה להתגרש ממנו.
ונקודה למחשבה: בשיחה עם שושנה התברר כי מכרים וידידים רבים שלה אינם יודעים את סיפורה האישי. חבריה של שושנה אינם יודעים על כך שהבדידות שבה היא חיה כל השנים היתה מתוך כורח ולא מתוך רצון ובחירה. זכרו: גם הדודה הנחמדה שגרה בשכנות אליכם יכולה להיות אשה עגונה. הן אינן מסתובבות עם שלט "אני עגונה" ואין להן תעודת מסכנות. "השתדלתי ככל יכולתי לא לבקש עזרה ולא להפיל את עצמי על אחרים. גם לילדים לא סיפרתי על כל התלאות שלי עם הבעל, ועל כל מה שעולל לי. כל השנים שתקתי". עלינו להירתם להקל עליהן ולמצוא פתרון לבעיה של נשים אלו, שהיא של כולנו.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390
