פסטיבל השנאה
מדי שנה, עם התקרב היום, יוצא לדרך פסטיבל השנאה הישראלי. תמונות יגאל עמיר מתנוססות בגאון בראשי מאמרים, ובתחתיתם משתלחים הטוקבקים זה בזה. יום הזיכרון ליצחק רבין הפך ליום שנאה והפלגה בנוסטלגיה של "כמה טוב היה פה לפני הרצח" ולאיזו מציאות צומח הדור השלישי?
זהו, זה התחיל. הבנתי זאת כשראיתי את תמונתו של יגאל עמיר בעמוד הראשי. מבלי לקרוא את הנכתב, ידעתי שלפחות כמה מאות תגובות ייערמו בתחתית המאמר. נכון, אין מדובר בהגיגיה הפילוסופיים של בר רפאלי או בקוביותיו של מייקל לואיס, אבל בכל זאת. רצח רבין הוא עדיין נושא בעל עניין ציבורי המפעיל ביעילות את כפתור ה"עליהום" הישראלי.
מדי שנה, עם התקרב יום ציון הרצח, יוצא לדרך פסטיבל השנאה הישראלי. תמונותיו של עמיר מתנוססות בגאון בראשי מאמרים, ובתחתיתם משתלחים הטוקבקים זה בזה. החרפות והגידופים נכתבים, כמקובל בעברית, מימין לשמאל, אך באופן לא מפתיע גם משמאל לימין. אלה לא ישכחו ובוודאי שלא יסלחו, וממולם אלה שמוכרחים להזכיר בפעם המיליון את התותח הקדוש שירה על אלטלנה. הנה לנו שוב השמאלנים היפים ש"גנבו להם את המדינה", ומנגד הימנים הצדקניים ש"הפוליטיקה בעצרת מפריעה להם להתאבל".
בעונה זו מקיצים גם גופי קירוב הלבבות מתרדמת עונת המלפפונים. לקראת יום השנה לרצח הם מציגים רפרטואר מרשים של ערבי לימוד משותפים, סטיקרים, פרסומות, פעילויות למיזוג חברות, לגישור תהומות, להבקעת לבבות, ולסיכת שפשפות בין-מגזריות. והרבה סלבריטיז. עד דלא ידע בין "מנהיג נרצח" ל"כוכב נולד".
כמדי שנה גם הפעם תעלה השאלה הטרחנית "איפה נוער הנרות". לכן יש להבהיר: אין נוער כזה. נוער הנרות הם כיום אנשים בני 30 שבמוצאי שבת לפני 12 שנה הפסיקו להם את "אסקימו לימון" באמצע והודיעו שמישהו מהרצליה ירה ברבין. הם יצאו מהבית עם החבר'ה ועם גיטרה, ובכיכר כבר הסבירו להם צוותי התקשורת שמעכשיו הם "נוער הנרות". אז השנה הם נורא רצו לבוא לעצרת, אבל לא מצאו בייביסיטר. חוץ מזה, אביב גפן כבר לא עושה להם את זה, למרות שהם עדיין "רוצים שינוי". אולי שינוי במודל הרכב מהליסינג לשנתון חדש יותר, מקסימום גם איזה שינוי סטייל פנג-שיואו בכניסה לבית. להדליק נרות בכיכר? התקששנו מאז, ובכלל, איפה הנוער של היום?
הנוער? הם מתארגנים לערבי לימוד משותפים. נערים ונערות שבעורקי כל אחד מהם זורמים יותר הורמונים מאשר בעדר קרנפים בעונת החיזור, מתייצבים לשבת וללמוד בצוותא. מזווית קצת יותר ריאלית: זה הגיל בו מתעניינים המשתתפים הנלהבים בעיקר אם השמאלניות באמת "שוות" ואם הדתיות באמת יותר "חמות". למה הטביעו את אלטלנה? מה זה חשוב. גם הטיטאניק טבעה בסוף, לא צריך לעשות עניין מכל תאונה ימית. אז מה יהיה "רשום" בספרי ההיסטוריה? גם זה לא משנה. כי הדור השלישי לא קורא. הוא גם לא כותב, מקסימום "רושם".
זאת כנראה המציאות שלתוכה יצמחו ילדי הדור השלישי. מציאות בה יום הזיכרון ליצחק רבין משמש כיום שנאה, ניגוח והפלגה בנוסטלגיה של "כמה טוב היה פה לפני הרצח". יום המיועד לסיסמאות שמאלציות על הידברות וקיטורים על נוער הנרות של פעם, זה ששאף לשלום, לעומת נוער הדור השלישי הנוכחי, זה שמקסימום שואף גז ממזגנים.
כדי לשמור על בריאותו הנפשית של עמנו המעורער, כדאי לזכור כמה דברים. ראשית, מה שקרה בנובמבר 95 היה מקרה חמור מאוד שיש להסיק ממנו את המסקנות ההיסטוריות. מתן במה לקבוצות לוחמי מקלדות עזי נפש, כאלו שיפזרו את שנאתם בכל טוקבק ועל כל מסך, לא תועיל לנו בדבר. אותם מתלהמים מקצועיים, אלו ש"שנאתם אומנותם", הפורחים במועדים אלו, צריכים לרדת בהקדם מהבמה הציבורית. שנית, לא ליד הילדים בבקשה. הם רואים אותנו, לומדים ומשכללים את ההתנהגות הפופוליסטית המתלהמת של הבוגרים, מה שבוודאי אינו תורם לכושר ההישרדות שלנו בשכונה הקשה שבה אנו חיים.
אינני נאיבי. ידוע לי שדבר לא יעזור ושאת השנאה לא ניתן לעצור. הפוליטיקאים ימשיכו לנסות ולגרוף רווח פוליטי מהרצח, ואנשי התקשורת ישתמשו בו להנעת גלגלי הרייטינג. אבל מי יודע, אולי בכל זאת עוד תצמח לנו הישועה מאזרחינו לעתיד. ייתכן שנוער הדור השלישי אינו בהכרח נוער סרק. אולי הוא רק נראה ככה.
זה חוזר. הרוצח
צילום: גיל יוחנן
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
נוער הנרות
צילום: ירון ברנר
ומה עם הדור השלישי? סרק?
צילום: סיון פארג'
מומלצים
