המגזר מוכה שנית

שמונה בערב, הטלפון מצלצל. על הקו קול נחמד וחייכני, "שלום שמי רווית ואני חוקרת את נושא האלימות במשפחה בחברה החרדית". "אוקי", עניתי בזהירות תוהה לאן זה מוביל. "מה את בדיוק חוקרת?", חקרתי בחזרה. "אני יהיה יותר ספציפית", ענתה לי בסלחנות, "האלימות נגד נשים". "ואת שואלת אותי כי?..", ניסיתי להבין כשאני רצה מהר עם האלחוטי למראה לחפש איזו חבורה טרייה במצח או פנס כחלחל בעין, אך לשווא.

אחרי מספר שאלות בסגנון האם אני מכירה אישה מוכה או שכנה מוכה ואולי גם חברה מוכה (כמעט כולן אצלנו מוכות). עצרתי את שטף השאלות לפני שהיא תציע ברוב טובה להגיש בשמי תלונה במשטרה נגד בעלי (מה הוא לא גבר מכה?).

כנראה שהגברת החביבה, ועוד כמה שותפים לתזה, בוחרים להתעלם בנחישות מהעובדה הסטטיסטית המצערת שאחוז מסוים מכלל הגברים מפתח אישיות מכה. מדברים על "אני חלש" ועל כל מני מונחים טיפוליים אבל הנקודה נשארת בעינה. מדובר באחוז מסוים מכל הגברים, ללא הנחות על רקע מעמד סוציו אקונומי, השכלתי, כזה או אחר.

לא, זה לא קורה רק בשכונות מצוקה או רק לנשים חלשות וחסרות ישע, זה אצל כווווולם. מהעשירון העליון ועד לזה שנמצא בתחתית הטבלה. אף קבוצה לא פתחה חסינות נגד זה, עדיין לא.

הסיבה שלא שומעים על מכות אצלכם בעבודה או בחוג החברתי היא לא בגלל שהבעיה לא קיימת. מלבד השערות קלושות ורכילות מפה לאוזן קשר השתיקה אופף את כולם. הבושה העמוקה, הכחשה או הזדהות עם המכה שחשות אותן קורבנות עם 'המקרבנים' שלהם היא נחלת כולן. גם המשטרה ורשויות הרווחה מודעות למרבה הצער לכך שמי שפונה אליהם לעזרה הן מיעוט נואש. השאר פשוט נמנעות מחשיפה, מסתדרות בדרכים אחרות או סופגות בשקט.

אבל אותי אישית מדהימה העובדה שהפכו מגזר שלם באוכלוסיה ל"מכה נשים". כי לדברי רווית שהסירה את הכפפות, הם 'פרימיטיבים','רכושנים' ועוד מבחר קלישאות שלא מחזיקות את הנייר עליהן הן כתובות. אז הגיע הזמן לומר זאת בקול ברור וצלול: אין בקהילה החרדית יותר גברים מכים מהאוכלוסייה הכללית. אולי לצערה של רווית, אין 'מצווה' כזאת. היום נשים לא מתחתנות בגיל 12 כך שאין צורך 'לחנך' אותן גם לדעת 'המחמירים' שברבנים. 

מה שכן,יותר קשה לחשוף את זה. הבגדים הארוכים מסתירים יופי את הסימנים לזוועה. הבלנית במקווה לא תמהר לדווח על זה, בפרט אם התבקשה מפורשות לשמור את הפה סגור. לאותם נשים קשה לפנות לסיוע בידיעה שהן מפרקות הלכה למעשה את המשפחה שבנו. גם אנחנו כחברה תומכת עם עודפים גדולים של הרצון הטוב וכמויות העזרה שרק מחכות להינתן עלולים קצת להרתיע את מי שרוצה לטפל בזה בשקט. מבלי 'שהגבר המכה', שהיא לעיתים עדיין לא יכולה לקרוא לו כך, יזכה 'להדגמה' כועסת של מעשיו ממי שהיו חבריו.

אין ספק שהקמת מערך סיוע לנשים חרדיות מוכות עזרה לרבות לצאת משנים של סבל ואלימות. אבל נא לא להתבלבל. לבוא ולהציג את העזרה הזו כסנונית שבעקבותיה יצעדו מאות ואלפי נשים חרדיות 'סובלות', זו היסחפות גדולה.

לרווית שהמתינה בסבלנות על הקו עניתי בשאלה. "את רוצה לדעת מי היא אישה מוכה?. תסתכלי סביבך, זו יכולה להיות המרצה שלך, אשת עסקים מצליחה שכתבו עליה בעיתון, אולי השכנה שלך, זו עם הפנים המחייכות".

"גם אני", אמרתי לרווית לא מסתכלת סביבי מספיק, "אני בהחלט לא בודקת סימני מכות על החברות שלי. אבל אני חייה בידיעה שלבור הזה יכולה לפול כל אחת. אני מקווה שכשהיא תוכל לאסוף את עצמה מהרצפה ולשתף, תהיה משהי בצד השני שתקשיב - ללא הבדל דת, מגזר וחשבון בנק כמובן".